|
|
Page:82
ואולי גם חשש מפני היריב מאתמול — ומזכרו , שמא "יהיו המתים אשר המית במותו רכים מאשר המית בחייו . " עמדה לו זכותו של ראש הממשלה לוי אשכול למלא את הצוואה , ועצמות זיבוטינסקי ורעייתו הועלו לארץ והוטמנו בהר הרצל בירושלים , בכ"ט בתמוז תשכ"ד 9 ) ביולי . ( 1964 הגולה רב-החזון שב לארץ אבותיו . מורשה שהיא נחלת הכלל השפעת אישיותו של זיבוטינסקי ורישומה על מאורעות הדור והתמורות שנתחוללו בחיי ישראל הס כה עמוקים , עד שיקשה להבדיל בין מה שזרע במישרין לבין מה שנבט בעקיפין ממה שטיפח . תרומתה של אישיות שגיאה , רבת-הפנים , מוצאת לה אפיקים גלויים וסמויים לאין-סוף , ומשום כך , כדברי פריקלס בהספדו י "כל אדמת תבל היא זכרתם . " הפאראדוכס הוא בכך , שככל שגדול יותר שיעור קומתו של אדם-יוצר , ופעלו נהפך לנחלת הכלל , כן הולך שמו ונשמט מזכרון הבריות ומרישום הדורות . על תופעה מיוחדת זו עמד ז'בוטינסקי עצמו בספרו על הגדוד . הוא מספר , כי בליל-ירח אחד , בשנת , 1917 לאחר שהתגשם חלום הלגיון , הוא ניצב בחצר-הקסרקטין הגדולה וסקר במבטו את הצריפים שבהם נמו את שנתם צעירי ישראל לפני צאתם למערכה בארץ-ישראל . הרגשה מוזרה אפפה אותו ו זר הוא במקום , כאילו לא הוא הקים את הבניין המפואר שלפניו , ובאותה שעה עלתה בזכרונו אגדת הנער אלאדין , שאף הוא בנה ארמונות בכוח אותה מנורה ישנה וחלודה , שכל שהיה עליו לעשות כדי לחולל את הנס היה לשפשף אותה במטלית . והנה בתום הכל , למראה ההיכלות הנישאים לתלפיות , נדחק אלאדין לקרן-זווית , ואיש לא הבחין בו עוד , לא נזקק לו ולא בא להוקיר את מפעלו ; אלאדין הרגיש עצמו מיותר . מכך הסיק ז'בוטינסקי לקח פילוסופי עמוק : "אולי כולנו אלאד * ניס ; כל רעיון הוא בבחינת מנורת-קסס המחוננת בכוח להעלות רוחות יוצרים ... עד שתהיה מיותר . ואולי דווקא בזה כלול הנצחון האמיתי , שהמנצח נעשה מיותר . "
|
|