|
|
Page:22
ממחלוקת זו הדי הפולמוס העקרוני בין הציונות הרוחנית לבין הציונות המדינית . מהי תכליתה של של הציונות ? לפתור את צרת היהדות או את צרת היהודים ? אם ההלכה היא כדעת בעל "המרכז הרוחני , " הרי אפשר להסתפק במיעוט חכמים , ב ^ " ליטה" של אינטלקטואלים , שישקדו על ענייני הרוח ובסופו של דבר , בכוח גאוניותם , יגשימו את חזון ישעיהו , "כי מציון תצא תורה , " ואולם , אם ההלכה היא כדעת הרצל , הציוני המדיני , הרי אין להסתפק בהישגי הגות ובתהליך איבולוציוני , המחייב המתנה עד שתגדל האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל לכדי ממדים ניכרים וירכו האמצעים הכספיים והמשקיים ויתהווה הבסיס להיות "ככל הגויים , " אלא שיש לשאוף לגדולות לאלתר , בהתאם לצרכי השעה ולמצוקת הסטודנטים היהודים , ולצפות להתגשמות מהירה של ה '' בלתי אפשרי , " או , כדברי זיבוטינסקי , לחולל "מעשה לאומי מכריע ומהפכני — לא שעשוע . " הצעתו של ד"ר וייצמן נתקבלה על דעת רוב המנהיגים הציונים . ב , 1918 בעודו במדי צבא , השתתף גם זיבוטינסקי בטקס הנחת אבן-הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים . כעבור שנים אחדות , משנחנכה האוניברסיטה רשמית ונפתחו שעריה לחוקרים ולתלמידים כאחד , עדיין שיקף המוסד במידת-מה את שיטתו של ד"ר וייצמן , אך לא לאורך זמן . לרוב חזקים החיים מפולמוסי-רוח והמציאות מכתיבה את תנאיה בהתאם לצרכים הדוחקים . גם בתחום זה הוכחה צדקתו של זיבוטינסקי .
|
|