|
|
Page:171
ניתוח התכניות בהיסטוריה לחטיבת הביניים ובעיקר לחטיבה העליונה מעלה כי יש פער גדול בין התפיסה הרעיונית של התכנית לבין התכנית המפורטת בסילבוס : התפיסה הרעיונית של התכנית מציגה את ההיסטוריה כתחום מחקר המתאפיין בריבוי פרספקטיבות ונרטיבים ובמתודולוגיה מורכבת , ואילו הסילבוס מציג את ההיסטוריה כגוף של ידיעות עובדתיות , בלי הממדים האינטלקטואליים והמתודולוגיים המודגשים בתפיסה הרעיונית . כפועל יוצא הולך ומתרחב הפער בין ההיסטוריה כמקצוע לימוד בבית הספר לבין ההיסטוריה כתחום מחקר . בדיקה מדגמית של מטלות ניתוח מקור בבחינת בגרות ובספר לימוד מאושר מחזקת את המסקנה הזאת . לימוד ההיסטוריה בבית הספר אינו מטפח חשיבה היסטורית ומטא - קוגניציה , שהן , לדעת המחקר העדכני , האתגר העיקרי בהוראת המקצוע ובלימודו . בהקשר זה הסקירה מבחינה בין המיומנויות הדרושות לקריאה ביקורתית בהיסטוריה לבין המיומנויות הדרושות לקריאה ביקורתית של טקסטים פילוסופיים , ומצביעה על הסינרגיה שיכולה להיווצר ביניהן . בחלק השני של הסקירה מיפינו את כיווני המחקר החינוכי העיקריים בדור האחרון בהוראת ההיסטוריה . אחד המאפיינים הבולטים של המחקר היא האקלקטיות , שבאה לידי ביטוי בשונות בזהותם הדיסציפלינרית וה״מחלקתית״ של החוקרים . הסקירה מציעה מיפוי של המחקרים העוסקים בתכניות לימודים ובספרי לימוד , מחקרים המתחלקים לשלושה סוגים : א . מחקרים ביקורתיים של התכניות הפורמליות , ובכלל זה של ספרי הלימוד . אלה מובילים לרוב למסקנה כי התכניות הפורמליות משרתות מסורת סלקטיבית , מדירות קבוצות מיעוט לאומיות , חברתיות , תרבותיות או מגדריות , ומגויסות לטובת האידאולוגיה של מדינת הלאום והנרטיב ההיסטורי הרשמי שלה . ב . מחקרי הערכה של ביצוע תכניות לימוד , הבודקים את הצלחת התכניות לפי נאמנותן למטרות שהנחו את מחבריהן . ג . מחקרים היסטוריים וחברתיים של תכניות לימוד , המתמקדים בתהליך ההיסטורי של כתיבת התכניות והשינויים בהן . מחקרים אלו מדגישים לרוב את האופי התרבותי , החברתי והקונטינגנטי של הידע הנכלל בהן . רוב המחקרים האלה מבליעים בתוכם דרישה לרוויזיה ולתיקון של תכניות הלימוד . בסקירה אנו בוחנים את סוגי השינוי המוצעים , ובכלל זה שינוי בהגדרת תפקידם של ההיסטוריונים בוועדות הכותבות את התכניות : לא מקור של הידע ההיסטורי , אלא מבקרים של שיח התכנית . בדור האחרון התפתחו שני כיווני מחקר נוספים : האחד הוא גישת האוריינות ההיסטורית . הנחת היסוד של גישה זו היא שדרכי החשיבה והחקירה המאפיינות את קהיליית ההיסטוריונים הן שמעניקות חיוניות ועניין ללימוד העבר . אף על פי שאין מצפים מן התלמידים להפוך להיסטוריונים המייצרים ידע היסטורי חדש , יש להביאם לידי כך שישתמשו שימוש מושכל במושגים מסדר שני כגון סיבתיות , חלוקה כרונולוגית , עדות , פרשנות היסטורית _ מושגים שהחשיבה ההיסטורית מתבססת עליהם . במסגרת זו התפתח בעת האחרונה כיוון מחקרי נוסף הבוחן את הכלים , המושגים ודרכי החשיבה הדרושים לניתוח היסטורי של סרטי קולנוע עלילתיים פופולריים שעוסקים באירועים היסטוריים מכוננים בזיכרון הקולקטיבי . הכיוון האחר הוא הגישה הקוגניטיבית , החוקרת כיצד תלמידים ומורים תופסים וחושבים היסטוריה , תוך השוואה לחשיבה של היסטוריונים . ממחקר זה עולות כמה מסקנות : ראשית , ש״לחשוב את העבר״ בצורה היסטורית היא פעולה המחייבת שליטה במושגים היסטוריים מסדר שני ובאסטרטגיות ומבנים קוגניטיביים מורכבים , ומקורם של אלה הוא בתרבות ובקהיליית החקר . שנית , שיש פער גדול בין חשיבה של היסטוריונים לבין חשיבה של תלמידים . כמה חוקרים אף פיתחו יחידות לימוד שנועדו לקדם את שליטת התלמידים באסטרטגיות ובמושגים האלה . בהקשר זה יש הבודקים מהם סוגי הידע והחשיבה המאפיינים מורים טובים להיסטוריה . ממחקרים אלו אפשר להסיק כי
|
|