|
|
Page:25
לסיכום , על פי גישתו של רוזנק יש שלוש ״קומות״ של ערכים , זו מעל זו : . 1 ערכי העל של התרבות שאינם ניתנים למשא ומתן אף שהם יוצרים קונפליקטים בדבר הדרכים ליישומם . . 2 ״סל הערכים״ המורחב והמשותף של התרבות – שכל הערכים בו נתפשים כראויים וחשובים , אף שהם מופיעים לעתים קרובות דווקא במצבים של קונפליקט זה עם זה ( שלום מול אמת , צדק מול חמלה . ( . 3 ערכים אישיים – או העדפות אישיות – המבוססים על נאמנות עצמית ( כגון מחויבות אישית לחיים של אומן , לחיים של ספורטאי , או לחיים של פילוסוף . ( לדעת רוזנק , על כל תרבות להשאיר מקום לערכים אישיים מסוג זה ואף לטפחם . הוא סבור שעל פי רוב , ערכים אלו אינם צריכים לסתור את הערכים של שתי ה״קומות״ הראשונות . להפך , יש בהם כדי להעשיר , לגוון ולהעמיק כל תרבות שתתמוך בהם . קטגוריה אחרונה זו של ״ערכים אישיים״ , היא משמעותית לנושא שחינוך לכול – ולכל אחדש . לפי רוזנק , חל שינוי גדול בעולם המודרני בנוגע לאופן שבו צעירים מתייחסים לחברה או לתרבות שלתוכה הם גדלים . בעבר היה אפשר ״להכניס״ צעירים ל״מובן מאליו״ החברתי תרבותי מבלי לצפות להתנגדות עקרונית מטעמים של ״אותנטיות אישית״ . היום לעומת זאת ( למעט בחברות מסורתיות או פונדמנטליסטיות ) צעירים – גם אם הם מבקשים בסופו של דבר להשתייך לחברה או לתרבות מסוימת – רוצים בכל זאת לראות את עצמם כמי שבחרו באופן אוטונומי להשתייך . מאפיין זה נכון הן לגבי הערכים ה״קונפליקטואליים״ ב״קומה השנייה״ , והן בנוגע לערכי העל ב״קומה הראשונה״ . לכן חשוב שצעירים יחושו שבמסגרת תרבותם יש מקום של ממש ( ולא למראית עין בלבד ) להכרעות אישיות ולמודלים פלורליסטיים של עיצוב עצמי . על הצעיר להרגיש שהוא אינו רק ״דוגמה פרטית״ או בבואה של התרבות , אלא שדעותיו והכרעותיו נחשבות בתוכה . צעירים לא יסכימו לאמץ תפקידים ( roles ) חברתיים או אידיאלים תרבותיים אם לא יחושו שקיים מקום נרחב לביטוי העצמי וליצירה האישית שלהם . לאור זאת , נראה שאין לגרוס דיכוטומיה בין החינוך ל״תפקידים חברתיים״ ובין החינוך ל״אוטונומיה״ או ל״אותנטיות״ אישית . יש לראות את המגמות האלה כקשורות אחת לשנייה באופן דיאלקטי . לעתים חברה או תרבות , אם חפצת חיים היא , תצטרך לפרש את עצמה מחדש על מנת לסגל לעצמה תכנים ומגמות שלא ניכרו בה קודם – מבלי לוותר על זהותה העצמית . כמו כן , אין זה בלתי סביר שצעירים יצטרכו אף הם לפרש מחדש חלק משאיפותיהם האישיות על מנת שיוכלו להעשיר את עצמם תוך היזקקות למשאבים הרבים שהחברה והתרבות יכולות להציע להם . ההשלכות המעשיות של דיאלקטיקה כזאת הן מעניינות ומורכבות ביותר – ואין זה המקום להיכנס לפרטים . אולם נראה שבהתמודדות עם החינוך בן זמננו , המודל הדיאלקטי פורה יותר מאשר המודל הדיכוטומי , הן מן הבחינה העיונית והן מזו המעשית .
|
|
|