|
|
עדותה של רות . אורן ( ריאיינה והקליטה ; דליה לשמן , תשמ"א ) זה חמש עשרה שנה אני טוענת שצריך ללמד את הילדים רק בצורה מינימאלית . צריך לתת להם גירוי . ניסיתי את זה בבית הספר הירקון . אני לא מלמדת , אני "זורקת" גירוי , ומאפשרת לילדים לשאול שאלות . אני אומרת לילדים שמותר לטעות , ויתירה מזו : חייבים לטעות כדי ללמוד . שיטת הקריאה שלי בנויה על הפילוסופיה הזאת . אני נותנת לילדים גירויים חזקים , כמו צבעים , ואלה מאפשרים להם להגיע למסקנה כגון : אם אמא יתחיל בירוק — אז גם פיל יתחיל בצבע ירוק . למה צבעים ? כי המעבר מהצבע לניקוד הוא מעבר אקטיבי ולא פאסיכי . אני אומרת להם : כל הכתומים זה קמץ או פתח , והם בעצמם מחפשים את האות בצבע המתאים ומנקרים . לאט לאט מנקדים את ששת הצבעים , כלומר שש צורות הניקוד , ולכן אוצר המלים אינו מלאכותי . איני חייבת לכתוב טקסט אבסורדי משום שלא חסרות לי התנועות . הילדים מגלים מהר מאוד את הקשר בין הצבע לניקוד , כי ה"סוד" של הניקוד סיקרן אותם ודירבן אותם . אני מתנגדת להפעיל לחץ על הילד , ולכן גם לאיטיים יותר אני אומרת : ילדים , אין מה לדאוג , אולי זה יקח עוד שבוע או עוד חודש ,...
To the book |
|
|