פרק רביעי - לסבית־רפאים: פואטיקה של היסטוריה קווירית

זוהר ויימן קלמן 103 את . . . " ( "נישטאָקיין טויט פֿאַר מיר, נישטאָאין טויט קיין רו . . . / אַזוי בין איך געווען, אַזוי ביסט איצטער דו . . . " ) . רוח הרפאים שוללת מהדוברת את היכולת להישאר נפרדת ממנה . וכמו שכותבת פרצ'רו, "רוחות רפאים מציבות דרישות", 252 זו אותה אחריות ו"דרישתה של רוח הרפאים יוצרת מצב מסוים של אחריות" . שגם הדוברת ב"שירי נשים" קוראת עליה תיגר . ואכן, שיר זה חולק קווי דמיון רבים עם "שירי נשים" : בשני השירים רוח הרפאים של האישה המתה מבקרת את הדוברת, ובשניהם הנשים המתות משמיעות כל אחת מונולוג משלה . כמו האימהות והסבתות המגינות על שושלת הדם לאורך דורות ב"שירי נשים", כאן מתארת דונה גרציה כיצד היא מגינה על אלוהיה לאורך זמן, מ"ארץ לארץ" . הדמיון בין השירים בא לידי ביטוי גם בדימויים של דם, זעקות ואפילו שוטים . עם זאת, ב"שירי נשים" אנו רואים כי דרישותיהן של רוחות הרפאים נותרות מרומזות ( ואפילו פסיביות-אגרסיביות ) וכי הדוברת יכולה להגיב בהתרסה, כאשר בסופו של דבר המילה האחרונה היא שלה, ואילו כאן רוח הרפאים היא זו שמשמיעה את האקורד הסופי, באות השמימי ( הימל-פֿלעק ) המובטח בעתיד . א...  To the book