אותו הים

21 הפרטים החלו להיאסף . זמזומי עשרות נערים ונערות . מחבל מתאבד . באותו הזרם החלה להתארגן הפגנה . משמרת קטנה מול הקריה . רק לדרוש איפוק, שהקול הזה ישמע אל מול הטירוף . נימי שכב על הספה והביט בתמונות החוזרות על עצמן . ״איזה פחד״ הוא לחש, היא רצתה ללטף את שוקיו החשופים, כפי שעשתה כשהיה קטן, אבל ידעה שלא יתן לה . היא ישבה לידו עד שנרדם . דיתי הטילה עליה לדבר עם אמירה . ברגע ששמעה את גמגומה הרפה של אמירה כבר הרגישה את הזעם המוכר עולה בה . ״תראי חווי, אני לא יודעת״ הסבירה אמירה ״הרגע נרצחו פה ילדים מסכנים . אני יושבת מול הטלוויזיה ולא מפסיקה לבכות״ . היא משכה באפה כהוכחה . ״כבר לצאת ? כבר להפגין ? ״ ״דווקא בגלל זה אמירה, חייבים לעצור את השרון המטורף הזה . את הקול שלהם הוא כבר שומע . הגיע הזמן להשמיע את הקול שלנו " בבוקר שבת, כשההמון המתפרע כמעט פרץ למסגד חסן בק, הם התאספו, הקומץ הרגיל, בפתח הקריה . למול צפירות המכוניות וצעקות התתביישו . רוצחי ילדים . היא הייתה כבר רגילה להכל . לזונה של ערבים ובוגדת . כמה פעמים ענתה ״גם אני ממשפחה שכולה״, עד שהפסיקה . מרחוק ראתה את ג׳וני, שהכירה שנים מהפגנות ...  To the book