|
|
עד כה מצאנו לקט של דוגמאות מימי - הביניים המאוחרים ומראשית העת החדשה שבהן המינוח " דת " מסמן בפירוש חוק כפשוטו , כל חוק שהוא , לא רק חוק אלוהי , אבל גם חוק אלוהי . במקביל לכך , במשך המחצית השנייה של המאה הט " ו , לאחר אלבו , נתחיל למצוא הצטברות של מקרים המבטאים תופעה קיצונית עוד יותר , כאשר המינוח " דת" משמש לסוגי החוק האחרים - האנושי והטבעי , שנתפסו כנחותים מהחוק האלוהי - אך אינו משמש לחוק האלוהי . באשר לחוק האלוהי מלומדים אלה נמנעים במודע משימוש במינוח זה ומעדיפים עליו " תורה אלהית " , ואפילו " נימוס " , שאינו מתאים בעליל ! כבר אלבו , למרות שהרבה לעשות שימוש במינוח " דת אלוהית " , פעמים רבות למדי העדיף עליה את המינוח " תורה " כשהוא השווה בינה לבין הדת הנימוסית . נראה כי השימוש במילה " דת " לשם ציון החוק בכלל , כולל החוק האנושי וחוק הטבע , השתרש כל כך בקרב הכותבים בעברית בתקופה זו , שחלק מהמלומדים העדיפו שלא לכנות גם את החוק האלוהי , קל וחומר את תורת משה , בשם זה . הדבר נעשה כדי לשמר ולהדגיש את האבחנה החדה בינה לבין שאר סוגי החוק . משמעו שהם נהיו מודעים לתופעה זו , והחלו לבחור בכוונת ...
To the book |
|
|