יאג

[ 2016 , 1996 ] יש לי שעון של סבא שלי שעדיין עובד אפשר לדעת עלי הכול מהעבודות . אי – אפשר לא לדעת . יש סירוב למלל מי אני , אבל בעבודה יש הכול יאג הועלתה לראשונה ב – 1996 ושוב ב – . 2016 העבודה התגבשה בבהירות שלה , בהסרת סרחים עודפים . בחיבורים המדויקים בין טקסט לתנועה . רות זיו איל , היוצרת , טוענת שכך צריך תמיד לעבוד , לחזור אל העבודות הקודמות . יאג היא סיפור על משפחה , סיפור על משפחה " שאהבה לרקוד ” , סיפור על מה שהולך ומתמעט , סיפור על זיכרון , על משהו טוב שאבד , על מוות , על התחדשות . המחול עצמו הוא היפוכו של הסיפור , משום שבהתאבלות על המשפחה הזאת , ש " כבר אינה אוהבת לרקוד ” , הוא מחזק את הריקוד , שלפי הטקסט אמנם הולך ומתמעט , אבל על הבמה הוא הולך ומתעצם . יש במחול הזה משהו מוזר , כאילו קמו המתים מקברם לספרו , ובסיפורם נעשו שוב צעירים . יש בו דמויות של " זקנים ” מצחיקות וגרוטסקיות ובכלל לא מעוררות רחמים , כי הם זקנים עיקשים שדבר לא ישבור את רוחם ; הם ימשיכו לרקוד בעיקשות של זקנים עציים , מוכי שיגרון , ומרוב שאין בהם רחמים על עצמם , גם אין בהם רחמים על אחרים . זהו מחול על געגוע מבל...  To the book