|
|
הדימוי שלי לעבודה הטיפולית עם ילדים המתנהגים בתוקפנות הוא של מסע בים , שבו המטפל מציע למטופל לשוט עמו בסירת מפרש כדי להגיע למקום שבו פותרים סכסוכים בדרך שלווה יותר . טרם הכניסה לים מתבקשת משאלה - שהים יהיה רגוע ונוח ונוכל להגיע עם הילד בבטחה למקום הנכסף . אך היצמדות למשאלה זו ללא התחשבות בידוע לנו על קשייו של הילד , על מערבולות בים ועל סערות מזג האוויר , אינה מציאותית ואף מסוכנת . עם זאת , ידע מקיף על התופעה עשוי לעורר שאלות של כפירה : האם אנו אכן רוצים להיכנס לסירה ולשוט ללב ים בתנאים של חוסר ודאות ? כיצד נתמודד עם הפחדים ועם החששות שלנו ושל הילד מכניסה לים ? האם נסתפק במסע עצמו , שבו נצליח לבלות בסירה גם אם לא נגיע ליעד , או שאנו מאמינים ביכולתנו לעמוד בציפיות המובטחות ולהגיע עם הילד שבאחריותנו למקום הרצוי ? אם אנו מודעים לסכנות ורואים במסע אתגר והזדמנות לשינוי ולהתפתחות , אפשר להתחיל את המסע . אך כמו ביציאה למסע ארוך והרפתקני , יש להקדיש זמן לתכנון . בתחילת המסע , כל עוד המים אינם עמוקים , נשתדל ליצור אווירה נעימה , רכה ומקבלת , כדי שהילד יכיר אותנו , יחוש אמון וביטחון בנו ויאמין בי...
To the book |
|
|