מדי יום מתרבות הידיעות על אלימות של ילדים . אנו מזועזעים לשמוע על התעללות ועל התאכזרות של ילד הפוגע בילד אחר או במבוגר . חזותו המתנגדת והמתריסה של ילד המתנהג בתוקפנות מתעתעת בנו פעמים רבות . למראית עין חזותו נראית איתנה , תקיפה ונחרצת , אך למעשה היא מסווה חולשה , בלבול ותסכול . התנהגותו , המאופיינת בסערה רגשית , משמשת לעתים כמסתור לכעסים , לפחדים ולכאבים . הילד מתקשה להכיל את המצוקה הרבה ולכן הוא מנסה להיפטר ממנה ומשליך אותה החוצה בעוצמה . הוא מנסה להחליף את חוויית החולשה בתחושה של כוחנות ולהמיר את חוסר האונים בניסיון לשלוט באחר . הוא מסגל לעצמו דרכים לפתרון בעיות ולהשגת מבוקשו באמצעות מעשיו הפוגענים . הוא מייחל לגדול כראוי ולהגן על עצמו מפני פגיעה , אולם הפתרונות שלו מנפצים את גבולות הגוף והנפש של הזולת . הוא שואף בכל כוחו לזעוק לעזרה מבלי להיראות כנזקק . למעשה , הוא יוצר מעגלי דחייה ומצליח להרחיק ממנו את הזולת בבהלה , למרות הצורך שלו בסיוע , בקרבה ובאינטימיות . התנהגותם התוקפנית של ילדים משפיעה בעוצמה רבה על הזולת . יש בכוחה להטיל צל מאיים , לעורר חשש מפגיעה ולהרוס בפתאומיות את הסדר ...
To the book