Description:
בסיכום חיבורנו זה נוכל לקבוע בהחלטיות, כי אין שחר לכל הגירסאות של אישים ועתונאים, שכתבו בוואריאציות שונות את הנוסח נטול היסוד כאילו מפ"ם ולחילופין אחדות העבודה במפ"ם, הקיבוץ המאוחד, טבנקין וחבריו, הורתה לחבריה המפקדים לעזוב את צה''ל אחרי פירוק מטה הפלמ''ח ב1948 - ולחילופין: אחרי מלחמת העצמאות, אחרי פירוק שלוש חטיבות הפלמ"ח ב1949. הוראה כזו לא ניתנה מעולם בשום זמן, אפילו לא בשלהי 1949, אחרי הדחתו של יגאל אלון. היא לא יכלה להינתן כיון שמפ"ם, על כל מרכיביה וחלקיה, חייבה מפורשות את הישארות המפקדים בצבא. מהתבטאויות ראשי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי בדיוני מפ"ם ובמועצות ועידות של התנועות בשנים 1949-1950, אנו למדים שזו היתה גם עמדתן שלהן.
מהמחקר שלנו עולה בבירור, כי שגו האומרים: מפקדי הפלמ"ח פעלו לפי הסיסמה או ההכרה: "בצבא זה לא נשרת". גם אין זה נכון כי הנהגת מפ"ם כולה האמינה כי "בלעדינו לא תוכלו", לאמור כי צה"ל לא יוכל להתקיים כיאות ולמלא תפקידיו בלי שיתופם של המפקדים חברי מפ"ם, שהיו בין טובי הלוחמים במלחמת השחרור. אם נשמעו באותם הימים מפי דוברי מפ"ם דברים דומים לסיסמה זו אך בוודאי לא בניסוח כזה, היתה כוונתם: בלעדי מפקדים אלה לא יוכל לקום צבא נאמן לערכים החברתיים והבטחוניים שגם מפא"י, מפלגת השלטון, שואפת להגשמתם. כוונת הדברים היתה לבטא השקפתה היסודית של מפ''ם המאוחדת דאז לגבי מכלול הבעיות שהמדינה הצעירה ניצבה לפניהן. אך גם אין אמת בסברה הרווחת: "עזיבת מפקדי הפלמ"ח היתה המונית". רבים ממפקדי הפלמ''ח המשיכו בשירותם בצה"ל, התמידו בו ובחלקם הגיעו לצמרת הפיקוד.
המסקנה ההגיונית היתה, כי שר הביטחון מסלק בשיטתיות מהצבא את כל מי שעשוי להימנות על החולקים על דעתו ועל תפיסתו בדבר בניין הצבא. ברור כי מרבית המפקדים הצעירים, שראו מלכתחילה בשירותם הצבאי שליחות חברתית ובטחונית ולא מקצוע ודרך לחיים, העדיפו בתנאים אלה לפרוש מהצבא מרצונם, בטרם תיחסם בפניהם בפועל הדרך לקידום ולהגשמה עצמית בצה"ל.
|
|
Author:
|
אורי ברנר
|
|
Editor(s):
|
יעקב גורן
|
|
Title:
|
|
|
Series:
|
מחברות מחקר - יד טבנקין
|
|
Year:
|
1978
|
|
Month:
|
|
|
journal issue:
|
|
|
Ages:
|
תיכון ומעלה
|
|
Grade:
|
|
|
Target audience:
|
|
|
Subjects:
|
מדינת ישראל, ביטחון וכלכלה,
|
|
Pages:
|
92
|
|
Type:
|
ספר עיון
|
|