|
|
Page:10
וגם אינה רצויה . המחקר הוא חלק מן התרבות וככזה הוא צריך להיות מעורב בדיונים ערכיים . עם זאת , צריך להציב קריטריונים מחקריים ברורים כדי למנוע הטיה של המחקר . יש להעמיד דרישות גבוהות בתחום הבנת ההקשר ההיסטורי של הפסיקה ובניתוח הטקסט ההלכתי כדי להוכיח את הטענה הביקורתית . הטקסט ההלכתי עמוס בדיונים הלכתיים הנראים במבט ראשון כפורמליסטים באופיים . רק קריאה ביקורתית קפדנית , התרה אחרי התבטאויות ערכיות החבויות בתוך המהלכים ההלכתיים , יכולה לחשוף את ההיבטים הערכיים ואת השקפת עולמו של הפוסק . במקום אחר דנתי בהרחבה באמצעים המתודולוגיים העומדים לרשותו של חוקר ההלכה , וציינתי את מקורות ההשראה שלו . אסכם כאן את הדברים בקצרה . א . הפסיקה ההלכתית היא אירוע המתרחש בתוך הקשר היסטורי , חברתי ותרבותי מסוים . כדי להבין את הפסיקה יש להבין את ההקשר הזה תוך שימוש בכלים סוציולוגיים והיסטוריים , הן מתוך ידע חיצוני לטקסט הנחקר הן מתוך הטקסט עצמו החושף במידה זו או אחרת את דרכו של הפוסק בהבנת התהליכים הסוציו היסטוריים . לעתים קרובות יתאר הפוסק במהלך הדיון ההלכתי את הקשרי הזמן , החברה והמקום . מציאות זו לעולם אינה עומדת לעצמה כנתון טבע ; תיאור המציאות הוא מעשה פרשני שאותו יש להשוות לפרשנויות אחרות של המציאות ההיסטורית . ה'מציאות , ' כמו הטקסט ההלכתי הקנוני , מתווכת על ידי איש ההלכה המשקיף עליה , מעריך אותה ומנסח את השאלה ההלכתית הנובעת ממנה . המחקר צריך לעמוד לא רק על אירועי התקופה והתופעות ההיסטוריות , אלא גם על ההיסטוריה של הרעיונות והאסכולות האידאולוגיות שבמסגרתן פועלים מנהיגים ואנשי הלכה . מחקר ההלכה צריך לתת את דעתו לכל אלה ולעמוד על הזיקה שבין ההקשר ההיסטורי והאידאולוגי לבין הפסיקה . ב . אמצעי הביטוי המרכזי של הפסיקה ההלכתית הוא הפרשנות של מקורות הלכתיים קודמים . הפוסק משתמש בכלים פרשניים שונים כדי להביע את עמדתו ולקבוע את פסק ההלכה . יש לבחון אפוא את מהלך הדיון ההלכתי ; מהם המקורות שאותם בוחר הפוסק להביא לדיון ואלה מקורות אפשריים אינם נידונים ; כיצד הפוסק מנתח ומפרש את המקורות ובאיזו מידה הוא מבחין בין המציאות הנוכחית שהוא חי בה לבין המציאות המשתקפת מתוך הטקסטים שהוא מצטט . זהו מהלך פרשני כפול , שכן 8 ראו פיקאר , משנתו של הר' יוסף , פרק רביעי .
|
|
|