|
|
Page:13
מפלסת ספרה שאין ללאום , לשום לאום באשר הוא , נגיעה בה . אין הכוונה דווקא לניגוד המפורסם שבין " אישי" ל"לאומי" שהיה נהוג בביקורת ביאליק במשך שנים רבות . הניגוד הזה , דווקא , אינו קיים לדעתי . הוא אינו קיים לא אצל ביאליק וגם לא אצל זך או רביקוביץ . הכוונה היא שהשדר השירי , מעצם טיבו , עשוי לא רק מתכנים רעיוניים ומודעים , ועיקרו שואב מתוך מעמקי הנפש והתודעה שאינם שותפים לאיזו הבנה קיבוצית . הלשון הפואטית עשויה , כדברי ג'וליה קריסטבה , צירוף של מצב תודעתי מפוצל , שבו יש תפקיד מכריע למצב ה"סמיוטי , " בלשונה , למצב הקודם ליצירת ההבנה , המשפטים והסמלים — שהם המצב ה"סימבולי . " בשירה , בשונה ממערכות תקשורת אחרות , ניכר היטב כוחו המעצב של המצב ה"סמיוטי , " שאיכותו נשית על פי תפיסתה , הוא מישור ה"דחפים" של הדיבור הפואטי . והוא המביא עמו אותו ממד של חד פעמיות קיצונית ; הוא המחולל את הדו משמעות הכה מהותית לשדר הפואטי ; הוא מקור ה"הפרעה" המתרחשת בו והמבדילה אותו ממאמר פילוסופי או מנאום . המישור ה"סימבולי" הוא המודע יותר , המקשר בין המעמקים הלא מפוענחים של הסובייקט לבין הלשון התקנית , השייכת לקהילה . שירתו של ביאליק היא שירה . וכשירה — כל מה שנאמר בה מכיל יסודות אינדיבידואליים המערערים על הדיבור המוסכם , הקיבוצי והמסורתי . וככל שהשסע בין המישורים הללו עמוק יותר , כן גדל ומעמיק ממד הרב משמעיות של הדיבור . האידאולגיה הציונית העלתה על נס את קיומו של סובייקט יהודי חדש , שיהיה בעל איכות וישות אינדיבידואלית , ובמובן הזה השירה היא מגילוייו הנרגשים ביותר של רעיון האדם היהודי הלאומי החדש . כלומר , השירה האינדיבידואלית היא הגשמתו של רעיון יסודי בלאומיות והיא מוכיחה , כביכול , את הצלחתו . אבל הרעיון הזה הוא כפול פנים . כשם שאדם ממשי בעל מודעות של ייחוד ועצמיות אינו נגדר כולו בהקשר הקהילתי שלו , כך , וביתר שאת — השירה . השירה , מעצם טיבה כשדר המונע על ידי היסודות הנסתרים בתוך הסובייקט , מכילה יסוד חתרני השולל את השייכות לכלל ; כל שייכות . ביאליק הוא הדוגמה הדרמטית ביותר שניתן לתאר למתח הזה שבין היסודות הללו . הדובר הכריזמטי הזה של התחייה הציונית הנכיח בשירתו מצבים רגשיים של סבל ודיכאון שלא זו בלבד שהם מסמנים ספרות אנושיות של בדידות והיפרדות מכל קהילה , אלא שהם מובילים למחוזות שבהם גם המילים — הכלי הסימבולי של הקהילה — נעלמות ונאלמות . המשורר שזוהה יותר מכל משורר אחר עם המהפכה הציונית תקע במרכז הווייתה פואמה אפית — " מתי מדבר , " המגוללת חיזיון של עם הקפוא לנצח במדבר בלי כל
|
|