|
|
Page:14
האלה , מעצם הגדרתם , משמרים את העבר כחלק מההווה , ומאפשרים לעצמם להיות בקשר עם שני העולמות , הדתי והחילוני , מבלי שהאחד יבוא על חשבון האחר . כך הם מכוננים לעצמם זהות חדשה ועמדה מורכבת . מכאן עולות גם שאלות חדשות לגבי אותו "קו הפרדה" חד משמעי בין דתיות לחילוניות , קו גבול שמצופה מכל אחד להתמקם באחד מצדדיו . זהו בדיוק המקום שבו העמדה הדתלשית מנסה לאתגר את משטרת הזהויות החילונית הדתית . זהותו החדשה של הדתלש מדגישה דווקא את היותו "יצור ביניים , " שמרגיש בנוח על קו התפר , שחי בין שני העולמות , הדתי והחילוני , ומתכתב עם שניהם ; הדתלש יוצר מרחב שאינו שחור או לבן , אלא דווקא אפור ופחות מוגדר , תחום שיש בו יותר מקום לחירות ובחירה אישית , תחום הפתוח להכיל מגוון מצבים מורכבים וחדשים . בקצרה , הדתלש הוא מי שעברו והעולם הדתי שממנו הוא בא עדיין נוכח בהווה ובחיי היומיום שלו , מרכיב את זהותו ומהווה חלק מההגדרה העצמית שלו , לצד ההווה הפעיל והיומיומי שלו בעולם החילוני . העמדה הדתלשית בנויה אם כן על סוג של פרדוקס : היא מתבססת על ה"לשעבר , " משהו שלכאורה היה ונגמר , אבל היא עושה זאת בהווה , כחלק מיומיום וחיים חדשים . הדתלש הוא מי שהבין שחזרה בשאלה אינה מעבר בבת אחת בין שנ י קטבים מנוגדים , ואין פירושה היטמעות , היבלעות מוחלטת והפיכה מדתי לחילוני , אלא תהליך מורכב גדוש גוונים וניואנסים , שעשוי להימשך חיים שלמים . סיפורים על "הפעם הראשונה שהדלקתי אור בשבת" או "איך אכלתי ביום כיפור והופתעתי כשהשמים לא נפלו עלי" – שהפכו למין פריט חו בה טריוויאלי בסיפורי חזרה בשאלה – מניחים בטעות שהכל הסתיים ביום ההוא , המצטייר כחוויה שאין לה הד בימים ובשנים הבאות . אלו הן אמירות המתבססות על ההנחה שאפשר לעזוב את הדת
|
|