|
|
Page:10
לבטא את שמו . " האיסור על הדימוי נחוץ , אם כך , כדי לבסס את המאפיינים של האלוהות הזאת בעיני העם והוא קריטי בבניין יסודות האמונה העברית . אך מה לדיבר השני ולשאלת יחסיה של הפסיכואנליזה עם האמנות ? ובכן , הדיבר מציב שתי נקודות ציון מהותיות לשאלה זו , שעומדת במרכז הדיון כאן . ראשית , הוא מציב את האיסור על הדימוי כציווי מוסרי מן המעלה הראשונה , כלומר הוא מצביע על כך שלפרקטיקה של יצירת דימויים יש השתמעות מוסרית . שנית , הוא מצביע על הקשר הבעייתי , או לפחות הדו משמעי , בין הדימוי לבין האמת , שכן הוא מטיל ספק בכוחו של הדימוי לדמות , או לדמות באופן לא מטעה , את הישות האלוהית . הדימוי ( image ) מתייחס למבע חזותי , אך הבעיה שהוא מעורר זהה לזו הקשורה לכל סוגי המבעים שיש בהם ממד של ייצוג , שהם על דבר מה — אם בתמונה , אם במילה או בצליל . השאלות מדוע כרוכה הפרקטיקה של הדימוי באיסור , ובאיזה אופן נוגע הדימוי בממד קריטי במיוחד של אמירת האמת — עומדות במרכז העניין הפסיכואנליטי באמנות . ז'אק לאקאן אומר בסמינר השביעי על האתיקה של הפסיכואנליזה , בהתייחסו לדיבר השני , שדיבר זה , האוסר על כל דימוי או ייצוג של מה שהוא בשמים או בארץ , אוסר על הפונקציה של הדמיוני כתנאי להופעת הפונקציה של הסמלי . למה הכוונה ? הפונקציה של הדמיוני מייחסת לדימוי או לייצוג משהו מתכונתו של המיוצג : הדימוי הוא על אודות מושא והוא נושא מתכונותיו של מושא זה . לדוגמה , הדיוקן של הנרי השמיני נושא משהו מצורתו וממהותו של הדבר המיוצג — המלך הנרי השמיני . הדימוי שואף אמנם לייצג את הנרי השמיני , אבל ככל שהדיוקן יהיה מדויק ומתוחכם , משהו מן האישיות המורכבת של 1 זיגמונד פרויד , משה האיש והדת המונותיאיסטית , תרגום : רות גינזבורג , תל אביב : רסלינג , , 2009 עמ' 29 ( להלן : פרויד , משה האיש והדת המונותיאיסטית . ( Lacan , The Seminar : Book VII , p . 81 2
|
|