|
|
Page:67
נמצא מרכז ההחלטות של תאגידי ההשקעות השונים במרכז - בתל אביב , בחיפה או בירושלים . מנהלי המפעלים השונים והצוות הבכיר שלהם הינם אשכנזים ברובם , ולרוב הם מתגוררים בערים הגדולות , או שוהים באורח ארעי בלבד בעיירות הפיתוח , וגם אז בשכונות "וילות" מיוחדות . תושבי עיירות הפיתוח עובדים בעיקר בעיסוקים של הצווארון הכחול ובדרגים הנמוכים של הצווארון הלבן . דבר זה ברור למדי מהנתונים על המיבנה התעסוקתי של העיירות . החלוקה בין צווארון כחול לצווארון לבן שונה בעיירות אלה מזו שבמקומות אחרים במדינה . בעוד שבמדינה בכללותה מועסקים 60 . 5 ° / 0 מכוח העבודה בעיסוקים של צווארון לבן , מועסקים בעיירות הפיתוח רק 38 . 9 ° / 0 מכוח העבודה בצורה כזו ( םמית , ; 20 : 1974 כמו כן ראה םפילרמן וחביב , : 1976 . ( 799 בעלי המקצועות החופשיים , עובדי המינהל , המורים והעובדים הסוציאליים וכן גם המנהלים התעשייתיים , מובאים ברובם מבחוץ . ניתן לומר שהעיירות מנוהלות על ידי מינהל זר , העובד במקום , אך במקרים רבים אינו מתגורר במקום ( ראה ספילרמן וחביב , . ( 806-805 : 1976 נראה , אם כן , שבמישור עיירות הפיתוח מוצאת חלוקת העבודה הכלל ארצית בין מזרחים לאשכנזים ביטוי מודגש , בתוספת מאפיין ייחודי - ההון בא מהחוץ ואילו התושבים המקומיים מספקים בעיקר כוח עבודה . מבחינה זו , עיירות הפיתוח הן יותר ממקרה מיוחד של חלוקת עבודה עדתית-הן מבטאות בצורה מרוכזת את יחסי התלות בין אשכנזים לבין מזרחים . התלות המודגשת של עיירות הפיתוח במרכז באה לידי ביטוי בכמה צורות . ראשית - המפעלים שהוקמו בעיירות הפיתוח תלויים בדרך כלל במרכז בשירותי ההפעלה שלהם : שירותי בנקאות , ייעוץ , מחקר שווקים , הנדסה , שיווק ותחזוקת מכונות . ההחלטות הקשורות בשימוש בהון , בייצור ובתעסוקה , נקבעות במשרדים המרכזיים של החברות והתאגידים . שנית - פרט לאי אלו חריגים , בעיקר מפעלי המכרות והמינראלים שהוקמו באיזור הדרום , מרבית המפעלים נייטראליים ביחסם לסביבה , כלומר , אין הם קשורים ליתרון או למשאב המיוחד לאיזור . בעוד שבתחילה היה לדבר יתרון , לטווח ארוך הוא מהווה מיכשול רציני . אין המפעלים יכולים לשמש כבסיס לגידול ולהתרחבות תעשייתיים מקומיים , שכן התפתחויות כאלה תלויות בהחלטות המרכז . העיירות אינן יכולות לפתח מאגר מקומי של כוח אדם ושירותים מיומנים שיאפשרו להחליט במקום על השקעות חדשות . שלישית - במרבית המיקרים קיים מיפעל גדול אחד , או שניים , בכל עיירת פיתוח , ואלה מספקים את מרבית התעסוקה המקומית . כתוצאה מכך , תלוי גורל האוכלוםיה המקומית במידה רבה בשיגשוגם של המיפעלים הללו . לבסוף - תיעושן של עיירות אלה מוגבל בדרך כלל לענפי ייצור מועטים , בעיקר בתעשיות עתירות עבודה כגון טקסטיל ומזון , שבהן נמוכה ההשקעה לנפש ודרושה רמה מקצועית נמוכה . על אף המאמצים לגוון את התעשייה בעיירות , הועסקה יותר ממחצית כוח האדם עד 1972 בתעשיות עתירות עבודה ( קיפניס , . ( 396 : 1976 מה שניראה תחילה כיתרון ברור , כלומר , היכולת לספק תעסוקה לעולים בלתי מיקצועיים רבים , הופך בטווח הארוך לחסרון , שכן תעשיות אלה מעניקות הזדמנות מועטת בלבד להתקדמות מקצועית וכן גם הזדמנות מועטת בלבד לתושבים שכבר רכשו מיומנות גבוהה יותר . אופייה של הנדידה לעיירות יושפע על ידי מצב עניינים זה : הן לא תוכלנה למשוך אליהן עובדים מיומנים ,
|
|