|
|
Page:5
האנגלים תופסים את החברה שלהם באופן המעלה על הדעת קתדרלה - מבנה עתיק , מעוטר , שיש בו הוד וסמכות - ואילו מקבילתו האמריקנית היא כוורת דבורים סואנת או אתר בנייה . בעולמם של צ'רצ'יל וד'יזרעאלי השלם הוא הרבה יותר מסכום חלקיו , והוא בנוי על עליונותם של היחסים הציבוריים על פני הפרטיים , לעומת זאת , הציביליזציה האמריקנית נשארה נאמנה לרעיון שהשלם אינו אלא סכום של חלקיו ואסור שיהיה יותר מזה ; שכל ניסיון להעלות אותו למעמד גבוה יותר מסכום של חלקים פירושו בהכרח פיחות במעמדם של החלקים , הקטנה של דמות היחיד . אם השלם של צ'רצ'יל הוא מקודש וקוהרנטי להפליא , המרחב הציבורי האמריקני הוא תועלתני ומפוזר , מפני שקדושה וקוהרנטיות , ואפילו סתם קביעות , הם חנק . תועלתנות ופיזור הם המדיום שהיחיד יכול באמצעותו ובתוכו לספק את צרכיו בזמן שהוא שומר על מרחב נשימה מרבי של חירות . באנגליה של צ'רצ'יל צריך לחצוב בכוח את תחום חירותו של היחיד , כדי לשחררו ממשקלו של הכללי והציבורי , ולעומת זאת באמריקה דרוש מאמץ דומה כדי לאסוף פרטים לכדי פעילות משותפת . המרחב שבין יחידים , זה שמתנהלת בו פעילות ציבורית , הוא מפוזר ודליל , וכדי לאסוף את חלקיו די הצורך כדי לפעול ביחד דרושה משימה ספציפית משותפת . בדמיון הפוליטי של ארצות הברית עדיין יש מקום מרכזי לדימויים שמקורם בחברה שעברה מן העולם מזמן , או ליתר דיוק מקורם בדיוקן דמיוני אך ותיק של חברה שמעולם לא התקיימה במציאות : אזרחים מתכנסים יחדיו כשצריך להקים גשר לתועלת כולם , כשצריך לבנות בית םפר , לצאת למלחמה , לשפוט פושע או לחוקק חוקים . האמנה החברתית אינה רק עיקרון מופשט או תאוריה כללית של החברה , היא פעילות מתמדת . והפעילות הזאת , בתוספת תשתית החוקים המשרטטים את גבולותיה במידה המינימלית הדרושה , היא 'החברה . ' חשוב להדגיש : למעשה החברה האמריקנית היא הרבה יותר מן הדיוקן הזה ; אבל בדמיונם האוטופי של האמריקנים , ארצות הברית כולה היא סדרה מתמשכת של אמנות חברתיות שנכרתות ומתפרקות על פי הצרכים המשתנים . מעמד של קדושה מיוחס תמיד קודם כול ליחיד ולחירותו , ולא ל'רצון הכללי' או למסורת , או לקולקטיב . לכן השאלה המטרידה המתמדת במחשבה האמריקנלת על החברה היא איך ליישב חירות אינדיבידואלית קיצונית עם עצם קיומו של הקולקטיב . מהבחינה הזאת יש ניגוד בולט בין המחשבה הפוליטית האמריקנית לבין התודעה הישראלית , מפני שבישראל , אפילו כיום , השאלה היסודית הפוכה - שאלת מקומו של היחיד בחברה קולקטיביסטית , או לפחות קולקטיביסטית במידה מסוימת . כאן , בשאלת קיומו של קולקטיב בתנאים של אינדיבידואליזם קיצוני , המחשבה האמריקנית מתפצלת לשני ענפים גדולים והנציגים הבולטים שלהם הם תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון . אנחנו נוטים לשכוח את ההבדל העקרוני ביניהם מפני שהם היו שותפים פוליטיים . אכן נהוג יותר להציב את שניהם באותו מחנה , מול אלכסנדר המילטון , הארכי פדרליסט , התומך ברעיון הממשלה המרכזית החזקה . אבל המסורת ההמילטוניאנית איבדה כמעט לחלוטין את יוקרתה , ואילו ההבדלים בין ג'פרסון למדיסון עתידים למלא תפקיד מכריע במחלוקות האידאולוגיות בהמשך דרכה של ארצות הברית . האסכולה הג'פרסוניאנית , אסכולת ההרמוניה הטבעית , הניחה ששחרור מלא של היחיד
|
|