|
|
Page:296
מרחב היחסים הפועלים עקרון הייחוד והאיחוד בריבוי מאפשר את ההפרדה , ההתחלקות והאיחוד באותה העת ; מאפשר את המציאות האונטולוגיה , את ה"יש" ואת האינסוף , הרוחש בייחוד ומונכח בו . פנים אחרים , הייחוד והריבוי רוחשים ובלולים זה בזה בתוך אותו מרחב פועל של משמעויות פועלות . אפשר לראות את דרך התחוללותו של הביאור כסוג של שיח וריקוד , ביני ובין לוינס , דקארט , שפינוזה , הוסרל , ברגסון , אריסטו ואחרים , לאורך תעלות אמסטרדם . ברגסון ראה , "אין יחס קיים בנפרד . חוק מקשר איברים משתנים ; הוא טבוע מבפנים , אימננטי , במה שהוא שולט בו ... ויש להניח שהוא גם בזמן גם מחוץ לזמן , מכונס באחדות עצמותו ועם זה אנוס לגוללה כשלשלת בלי ראשית ובלי אחרית . " ברגסון ראה שהיחסים המרכיבים את המציאות עומדים כקבועים ברצף משך התופעה , אך עדיין הם שרשור של אידיאות הנגזרות מהאידיאה האמיתית והשלמה , כתפיסת אריסטו את האידיאה של האידיאה , האלוהים , או מונאדות נצחיות לתפיסתו של לייבניץ . ברגסון לא רואה את הדינמיות של היחס עצמו , הוא איננו רואה את המרחב האימננטי ושהיחס עצמו הינו אפשרויות פעולה קונקרטיות . בעוד שלתפיסתי היחסים במרחב משתנים בהתאם להתרחשות האפשרית הנבחרת בפועל , במציאות האונטולוגיה . כאמור , יחס , משמעות פועלת בהכרח קשורה ולו לפעולה אחת אפשרית או למספר רב של פעולות אפשריות , המאופיינות ומוגדרות כנסמנים מושגיים גנריים . מושגים גנריים אלו , כמו "תנועה , " "צורניות , " "חומריות , " "תקשורת שפה" ואחרים , הם מושגים יחסיים גנריים טהורים . תנועה פעולה הקשורה ל"צורניות , " כמו צורת האף , האצבע או הכבד , מכילה סידרה נמשכת של פעילויות צורה באמצעות מחולל "צורניות , " בסינכרון עם כל המחוללים ; אך היחס הטהור האופטימלי של הצורה הגנרית מונכח 217 אנרי ברגסון , ההתפתחות היוצרת ( תרגום ; י . אור , ( ירושלים , , 1977 עמ' . 240
|
|