|
|
Page:268
משמעויות פועלות , שאנו מכנים אמנות , גם כאשר המפגש הוא עם אחר דומם , או אחר צומח או תופעה במרחב , כמו רעש מנסר של טוסטוס אמסטרדמי החולף ביעף . אנו מכנים תופעה בשם "אמנות" כאשר משמעויות אלו מפעילות באמן התמזגות טרנסצנדנטית של החוויה , תופעה של התכוונות ספונטנית של החיים , של התנועה הפשוטה עם חומרי האמנות . החומר נהפך לחוויה טרנסצנדנטית המושלכת אל עבר המתבונן , הצופה הפועל והמפעיל מארז רגשות וחושים לחוויית השלך טרנסצנדנטית אישית המהווה פנים , מבע של ייחוד ואיחוד במרחב טהור יותר . דהיינו , האמנות היא הביטוי התרבותי לגבולות החיכוך בין הפנים לאחר בקהילה ולסביבה במרחב . יותר מכך , האמנות היא המארג הרוחש את השינוי הקבוע במשך הפשוט החברתי , היא היא הפורצת את השוליים הפתוחים , את גבולותיה של כוליותה הפתוחה של הקהילה , החברה . האמנות חובקת בתוכה את היכול והאפשרי לשינוי . היא המלט המחבר שכבה תרבותית אתית אחת עם אפשרות להתחוללותן של מארג תרבותי אתי אחר , חדש . היא הכרוז המכריז באוזני ההכרה האנושית היחידנית והקהילתית את החיכוך , את ההתחלקות והאיסוף הבלתי פוסקים , את הבנייה , ההרס והתקווה . האמנות היא פועל יוצא של "אני" יחידני רציף , ייחוד ואיחוד בריבוי , זרם תודעה האומר ומדבר כשלט אימננטי במרחב המשמעויות הפועלות . היגל צדק בראייתו את הפילוסופיה כמדע מופשט , התבוננות המחוברת אל המציאות ונובעת ממנה באותה העת . לא פלא שסוקרטס היה עומד ולא מש ממקומו שעות וימים עד שהגיע לקצה חוט מחשבתו . ואכן , קיים קשר בין התרחשותה התפתחותה של תורת ההכרה , ובין ההיסטוריוסופיה ההתפתחותית של האנושות . ככל שנרחיב את הכרתנו , את תפיסת המציאות שלנו את עצמנו בתוך המרחב , נשפר
|
|