|
|
Page:197
המרחב הסובב יחד עם הטבע בכללותו , מאפשר ומייצר התאגדות של קהילת אדם לבניית מארג מוסכם של קוד חברתי בסיסי ראשוני כאמור לעיל . זוהי החירות הקיימת בבחירת פעילויותינו ומעשינו . החירות היא המאפשרת ליחיד ולקהילה , באופן הדדי , לזקק להצליל את אופן תפיסת המציאות המשותפת , את ההכרה של ה"אני" הסובייקטיבי הרוחש באתיקה האובייקטיבית של הקהילה ; התרחשות תהליכית הפותחת אופק ראייה ליחידי הקהילה , לאיכויות של שיתוף בין אישי , קהילתי , בפועל . תפיסת המציאות כמרחב הרוחש משמעויות פועלות על ידי יחידי הקהילה , יאפשר שיתוף המכבד את האוטונומיה , את הכוליות הפתוחה , הכוליות הדינמית הרוחשת באפיפניית האינסוף . מכאן אפשרי שתנבע חירות בסיסית של זכות האדם לחיות חיים של כבוד , כאשר המושג "כבוד" מקבל ערך היררכי שונה בין יחידי קהילות האדם . הנאורות קיוותה שמושגי החירות והחופש , כמושגים אתיים אידיאיים טהורים הנובעים מהיות האדם חי חברתי , ייצרו חברה אשר בה זכויות יסוד של כבוד וערך חיי אדם יישמרו בקפידה , עקב האינטרס וטבעם המשותף . הדבר לא התרחש בפועל בהיסטוריוגרפיה האנושית עד ימינו עקב בלבול וחוסר הבנה במקור נביעת המושגים של חירות וחופש יחד עם תפיסת מציאות דואלית , הנשענת על עקרון הסיבתיות והשלמות . שאיפה זו , קריאתם החוזרת של הוגים , סופרים ומשוררים למימוש אידיאי של מושגי החירות והחופש לא התממשה , בעיקר עקב ניצול ציני של הגדרת החירות על ידי יחידי הקהילות עצמן , על ידי מדינות ומערכות לייצור הון הנשלטות על ידי מעטים . מוקדי כוח ושליטה אלו מנצלים את רגישותו וחרדתו של בן האנוש להנעת היחיד והקהילה למימוש אינטרסים צרים של יחידים על חשבון רבים . וכך , יחידי האדם וקהילות האנושות בכללותן נמצאים עדיין בשעבוד , סבל ועיוורון . משמעות השעבוד הינה יחסים הסוגרים את הכוליות הפתוחה , מאוימים על ידי האחר , מעוורים את הזהה ודוהרים בחרדה אל הלא נודע .
|
|