|
|
Page:108
השניים , הגנרי עם הסובייקטיבי מחולל את המפגש בין הפנים לאחר , שואף אליו . כפי שאומר לוינס , המפגש הזה שובר את ההיסטוריה , אבל המפגש החוזר הזה , הבלתי פוסק , הוא הוא המייצר באותה העת את ההיסטוריה , את התפוגגותה והיעלמותה של ההוויה הרוחשת , התופעה הרוחשת , של הסופי , את בליעתה ( שקיעה היעלמותית כמו בבוץ טובעני ) הבלתי פוסקת של התרחשות המפגש בתוך הדמייתה של תפיסת עבר היסטורי שהיה ואיננו . עם זאת , זהו המפגש שמניע ומפעיל את ההווה הרוחש בהתאם למשמעותו של המפגש . ההווה מביא אתו הפתעות , התרחשויות טרנסצנדנטליות , "גשם" של משמעויות היוצרות מציאות אונטולוגיה רוחשת , מתרחשת ומשתנה , הווה וחיה במרחב . עולם ה"יש" הוא מרחב של מפגשים , של ייחוד ואיחוד בריבוי , כמבואר לעיל . כל משמעות היא מפגש קונקרטי סובייקטיבי , שונה ויחידני , מאחר ומשמעות היא יחס בין "ישים" אונטולוגיים . כל מפגש הינו משמעות פועלת . אפשר להחליף את המילה "משמעות" בכ"משמהות , " מה שמהותו , מלשון מהות , שהרי מהותו היא סך כל פעילויותיו . המשמעות הפועלת הינה יחידנית הן בצורה הן בתוכן ; התוכן הוא מארג פעולות אפשריות , והצורה היא אפיוני היחס במפגש . בן האנוש כמין מן החי , הוא חיה חברתית הזקוקה למפגש , זקוקה לשבר , זקוקה לפעילות הבלתי פוסקת , בירור נמשך של משמעות ההוויה , משך פעילות חיים . לוינס מנסה להגדיר את ה"אני" הרציף הפנימי כסוג של פסיכיזם היוצר את ההפרדה במציאות ההווה בין הבשר לרוח , בין האונטולוגיה ל"אני , " בין הפנים לאינסוף ; פסיכיזם המפרק ומפריד את ההתרחשות המשותפת של השניים , תוך הפרדת פנימיות היחיד , שלמעשה מאגדת 94 י . עתי , תורת המחוללים , תל אביב-יפו , , 2011 אקסיומה , 7 עמי . 19
|
|