|
|
Page:12
בעתיד , והם קביעת הרצף המתמשך של המסורת התורנית וחישובי זמנים על פי הרמזים בכתבי הקודש . התעודה הראשונה מהסוג הראשון נמצאת בפרק הראשון של מסכת אבות , המביא את סדר מסירת התורה , או בלשון המשנה : קבלתה , ממשה עד אנשי כנסת הגדולה . מכאן והלאה שימשה 'אגרת רב שרירא גאון' מורה דרך לחכמים , שהמשיכו להתחקות אחרי הדורות של מקבלי המסורת וחיברו ספרים כגון 'סדר הקבלה , ' 'ספר יוחסין' ו'שלשלת הקבלה . ' עם הבעיות של מנייני שנים התמודד בעל 'סדר עולם רבה , ' המיוחס לתנא יוסי בן חלפתא , תלמידו של ר' עקיבא . ממנו למדו כל הכרוניקאים היהודיים , ואתו התדיינו חכמים , כגון עזריה די רוסי , בספרו 'מאור עיניים , ' ודוד גנז , בספרו 'צמח דוד . ' בעקבותיו קבעו האמוראים את המניין לבריאת העולם . אמנם , מניין זה השתרש רק אחרי ביטול מניין השטרות , שהיה נהוג בימי הבית השני , החל ב 312 לפני ספה"נ . בזמן הארוך , שעבר מתחילת הגלות ועד סוף המאה הט"ו , כשפיתוח הדפוס איפשר הפצה הולכת וגוברת של ספרים , לא השתמרו ספרים רבים , שיכלו להעיד על יצירה ספרותית על סוגיה השונים , כפי שצפוי היה אצל בני 'עם הספר . ' אלה לעולם לא ירדו לשפל של ברבריות , כלומר : לחוסר השכלה כלשהי , ולאנאלפביתיות עמוקה כשל בני עמי אירופה באותה תקופה . תנאי החיים , על חוסר הקביעות , העדר הביטחון והתמעטות האוכלוסין היהודיים , שבאה בעקבותיהם , נתנו את אותותיהם . קשה גם לאמוד את כמות אוצרות התרבות , שיכלו להיות תעודות היסטוריות , ואבדו בימי הנדודים , הגזירות והשמדות , שהתרגשו על העם . ברור , שחוג היוצרים וציבור המעיינים מקרב העם , שמנה , לפי המשוער , בסוף התקופה פחות ממיליון נפש , הלך והצטמק . זאת ועור , הפעילות הרוחנית הושקעה בלימוד התורה על כל ענפיה והשאירה מעט מאוד מקום להרהורים אינטלקטואליים , שעשויים היו להוליד חשיבה היסטורית . זמנו של היהודי היה יקר מדי בעיניו מ'לבזבז' אותו על עניינים שמחוץ לתלמודו , כמו עסקי מלכים , מלחמות וכיוצא באלה . כך , למשל , ציין הרמב"ם , בבואו לפרש את המושג 'ספרים חיצונים , ' שהקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא : 'כגון אלה הספרים המצויים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים , שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא איבוד זמן בלבד' ( משנה סנהדרין י , א . ( מסיבה זאת נמצאת אצל רבים ממחברי הכתבים ההיסטוריים התנצלות על התעסקותם בדברים כגון אלה , שהם , כביכול , בעלי ערך מפוקפק . מן האמור לעיל נראה , שקשה לצפות , שבתקופה הנדונה עשויה היתה להתפתח ספרות היסטורית רחבה . לכן מכל שריר , שהגיע לידינו , ניאלץ ללמוד כאילו הוא שיור של כתיבה יותר ענפה . ברם , יצירה עברית אחת , המכונה 'ספר יוסיפוך , השתמרה והיא יוצאת דופן בתוכנה ובהיקפה . מחברה האלמוני חי במאה העשירית בדרום איטליה . בהסתמכו על תרגומם הלטיני של כתבי יוספוס פלביוס ומקורות אחרים , סיפר המחבר את קורות ימי הבית השני בהרחבה ובכשרון הבעה כזה , עד שרכש במהרה את לב הקורא היהודי , והיה גם בעולם הנוצרי לספר הנפוץ ביותר אחרי הביבליה ! מאחר שבאחד העיבודים לספר זיהה המחבר את עצמו עם 'יוסף בן גוריוך , שהוא , לדעתו , שמו של יוספוס פלביוס , התקבל החיבור כאילו נכתב על ידי ההיסטוריון של 'מלחמת
|
|