|
|
Page:300
פרק ו זכות הקניין במבחן פגשנו כבר בכמה דוגמאות שבהן זכות הקניין הפרטי דוחה חובות מצוותיות כגון הפטור מהשבת אבדה במקום שבו האדם מפסיד ממון כשהוא עוסק בהשבת האבדה . השיקולים של " הפסד מרובה" ו"התורה חסה על ממונם של ישראל" תופסים מקום חשוב בשיקולי ההלכה , והם גורם חשוב להקל גם במקום של חשש איסור או ביטול מצווה והידוריה . הערך של הקניין מתרחב מעבר לחשיבות קניינו של הפרט ומהווה שיקול באורחות החיים של החברה והכלכלה הציבורית . הצו " ומלאו את הארץ — וכבשוה" אינו מתייחס רק לאדם הפרטי , אלא לבני האדם ככלל , לחברה האנושית כולה ולתפקידה בפיתוח העולם כולו . לעתים חיובי המצוות שבקדושה דוחים את זכות הקניין הפרטית או הציבורית , ולעתים זכות הקניין גוברת . מצוות וממונות כפייה לקיום מצוות והפסד ממון קיום מצוות מחייב לעתים קרובות הוצאות כספיות , ולעתים הוצאות או הפסדים בלתי מבוטלים . ההבטחה שמי שמקיים מצוות לא יינזק בכספו קיימת במישור הרעיוני , המוסרי והמטפיזי , אך אינה מחייבת את ההלכה ואת המציאות הנגלית לעין . החובה שלא לעבוד בשבת , ולהפסיד את רווחי יום העבודה הזה , אינה מותנית בכך שמן השמים יחזירו לאדם או לחברה את הכסף שהפסידו . הוא הדין במצוות צדקה , במפרישי תרומות ומעשרות , במי ששובת מעבודת האדמה בשמיטה וביובל ובמי שנמנע מלקחת ריבית תמורת הלוואותיו . בכל המקרים הללו חייבה התורה את האדם במצווה אף שיש בה הפסד ממון . כך הדבר גם במצוות עשה כגון בניית בית כנסת או רכישת תפילין , מזוזות או ארבעת המינים לחג הסוכות — כולן עולות כסף , וההחזר יכול להיות בדרך של " שכר מצוה — מצוה" או שכר לעולם הבא .
|
|
|