|
|
Page:293
הערך האנושי — כבוד האדם הפרטי — דוחה את הערך האנושי חברתי שבמצוות השבת אבדה . מובן שהוא רשאי למחול על כבודו ולקיים את המצווה , אך הוא אינו חייב לעשות זאת . מי ש"מלאכתו מרובה משל חברו" פטור מן המצווה מפני הפסד ממונו שלו . במקרה זה זכותו הממונית של האדם גוברת על המצווה שנועדה לסייע לזולת שלא להפסיד את ממונו . נמצא שבמקרה של השבת אבדה המצווה נדחית מפני שלוש סיבות הנטולות משלושה מישורים ערכיים : ערך הקדושה , ערך הכבוד וערך הקניין . כבוד האדם וקדושת בית הכנסת בדוגמה של מצוות השבת אבדה הניגוד בין המצווה ובין הכבוד מובנה כך שקיום המצווה יביא לידי פחיתות כבוד . לעתים התמונה הפוכה , ודווקא הדרתו של אדם מקיום המצווה היא פגיעה בכבודו . הדוגמה המובהקת לכך בזמננו היא הביקורת הפמיניסטית על הדרתן של נשים מהשתתפות שוויונית בסדר התפילה בבית הכנסת . דוגמה אזוטרית יותר וטעונה פחות מבחינת הפולמוס הציבורי מצויה במחלוקת המתוארת להלן . במחצית השנייה של המאה העשרים נשאלו חכמי ישראל אם אפשר להתיר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחייה שלו . צדדי הספק היו כדלקמן : מצד אחד הצורך של העיוור בכלב כדי לתפקד בביטחון , ומן הצד האחר הכנסת כלב לבית הכנסת אינה הולמת את כבוד בית הכנסת ואולי גם פוגעת בכבודם ובנוחיותם של שאר המתפללים . הרב משה פיינשטיין , בתשובה שהשיב בניו יורק , התיר , ובכלל שיקוליו מנה גם את הטיעון " שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור , וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד , כגון בימים נוראים וכי האי גוונא , שרבים מתאספים" ( שו"ת אגרות משה , אורח חיים א , מה . ( הרב יעקב ברייש מציריך הגיב בחריפות נגד היתר זה , ובין יתר שיקוליו מנה את הטיעונים האלה : והעיקר , שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים , רק האנשים השחצנים עושין כן . אם כן [ ... ] כשאחד יראה בבית הכנסת כלב , ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה , שמלווה אותו לדרכו לבית הכנסת [ ... ]
|
|
|