|
|
Page:220
שנחשבה ייחודית ל"אחיך" נתפסה בעיני הנוכרים בזמנו של רבי שמעון בן שטח כמצווה אנושית כללית , או לפחות כחובה של בני תרבות . מכאן נפתח פתח לטשטוש גבולות מסוים בין המצוות הפנים יהודיות ובין המצוות הכלל אנושיות . נראה שדבריו של שמעון בן שטח לא נאמרו רק כלפי חוץ , שלא יחשבוהו הגויים ברברי , אלא שהוא עצמו מזדהה עם הטענה הזאת , שאין לו לנהוג מנהג ברברים . נראה שבעת החדשה במדינות ובחברות המושתתות על ההומניזם , על ההשכלה ועל הנאורות , יותר ויותר מהמצוות שבעבר היו נחלתה של הקדושה הפנים ישראלית נעשות ערכים מוסריים כלל אנושיים , ואלה מחייבים שינוי בגישה ההלכתית המבדלת בין ישראל לעמים . טעות הגוי והטעייתו ההלכה של טעות הגוי לעומת הטעייתו משקפת את הדיאלקטיקה בין שני סוגי המצוות וההבחנה הדקה ביניהן : טעות הגוי כאבידתו ומותרת . והוא שטעה מעצמו , אבל להטעותו אסור ( רמב"ם , הלכות גזלה ואבדה יא , ד . ( ההטעיה היא כגזילה מכוונת , אבל אם הגוי טעה ולמשל החזיר יותר מדי עודף , מותר לקחת זאת , כי אין זו גנבה ממשית . אדרבה , השבת הממון העודף היא בחזקת השבת אבדה , כלומר מידה של חסידות שמעבר לחיוב הראשוני של מניעת 259 העמדה המקובלת יותר בספרות הפוסקים היא שההשבה לגוי מותרת מפני " קידוש השם" או " איבה , " אך לא כבעלת ערך עצמי . בית יוסף ( ר' יוסף קארו , צפת , המאה השש עשרה , ( חושן משפט רסו , א , ד"ה ומ"ש " בשם הירושלמי , " הסביר שהירושלמי הוא המקור לדברי הרמב"ם , הסובר שיש להתיר להשיב אבדה לשם קידוש השם , אך מתעלם מהנימוק המוסרי של הברבריות . בקרב הפוסקים יש ניסוחים שונים של חומרת איסור ההשבה לגוי . ר' יעקב ב"ר אשר , בעל הטורים , קבע ש"יש איסור בדבר" ( חושן משפט רסו , ( ואילו ר' יוסף קארו בשולחן ערוך ניסח שהמחזיר לגוי " הרי זה עובר עבירה , " כלשונו של הרמב"ם . וראו בשו"ת משנה הלכות ( רבי מנשה קליין , אדמו"ר מאונגוואר , ניו יורק וירושלים , המאה העשרים , ( חלק ז , סימן רע , שהאריך בפירוט כדי לבסס את האיסור גם בזמן הזה .
|
|