|
|
Page:9
תקציר במרוצת הדורות נתפסה היהדות כחבילת זהות אחידה המשלבת בין דת ולאום , חברה ותרבות . במאתיים השנים האחרונות לערך החלו התפרים המחברים בין רכיבי החבילה להיפרם . מכאן והלאה חלק הארי של היהודים המעוניינים בשימור זהותם היהודית הדגישו את הלאום , את החברה ואת התרבות , אך לא ייחסו חשיבות לרכיב הדתי–הלכתי . בפרקי ההיסטוריה הקודמים היה היהודי שאינו שומר תורה ומצוות סוטה מדרך הישר — חריג באמונתו , ביחסו לחברה ובזיקתו הלאומית . כך היה אפשר לדחותו בנקל , בעזרת קטגוריות הלכתיות שונות , אל מחוץ לגדר . ברם בפרקים החדשים היהודי החילוני הוא אדם נורמטיבי . עתה ההלכה מתקשה להגדירו כסוטה וכחריג כאשר הוא עצמו השכיח . הקושי אינו מתמצה בתחום ההלכתי , והוא כרוך בדיסוננס הכרתי חריף ביחסם של הדתיים אל החילונים : מצד אחד , בחיי היום–יום , חלק גדול משומרי ההלכה בדורנו רואים ביהודי החילוני אדם נורמטיבי , יהודי מלא , שותף לגורל היהודי , בן ברית ואח . מצד אחר , בחיים הדתיים ( הן המשפטיים–הלכתיים הן הרעיוניים–השקפתיים ) כמעט כל שומרי המצוות האורתודוקסים , דתיים כחרדים , מסווגים את היהודי החילוני בקטגוריות הלכתיות קלסיות העוסקות בסוטה מתורה ומצוות : החילוני הוא " אפיקורוס , " " מומר , " " משומד , " " רשע" או , למצער , "תינוק שנשבה . " זאת ועוד : החילוני אינו רק איש פרטי , הוא גם שחקן מרכזי בזירה הציבורית . החילונים נושאים בעיקר הנטל של הפעלת רשויות המדינה , מוסדותיה וסמכויותיה . חילונים הם קבוצת הרוב בבית המחוקקים , בבית המשפט , ברשות המבצעת , בתקשורת ובצבא . ממילא ברור שיחסם של הדתיים אל המדינה ואל המוסדות הפועלים במסגרתה וברשות הרבים מושפע מיחסם אל החילונים . אם חילוני פרטי הוא בגדר " רשע , " קל לייחס תכונת רשעות גם לראש ממשלה או לשופט בית המשפט העליון , שעמדותיהם אינן מקובלות על רבים בציבור הדתי . הדיסוננס הפרטי מתגלגל לכדי דיסוננס כלפי עצם הריבונות , כלפי סמליה ופעולותיה .
|
|