|
|
Page:15
בסיום , לפני עזיבתם , החיילים ממקשים את המוצב , מורידים את הדגל בלילה מהתורן , ומחכים לאישור לעזוב . אולם , לירז מקבל בקשר סירוב לא צפוי , עיכוב בלילה נוסף במוצב הממוקש , המנומק בכך שעדיין אין אישור של הקבינט לנסיגה . הוא וקוריס שומעים את הידיעה בבעתה . לירז פונה לקורים ושואל : "מה אתה רוצה שאני אעשה קורים , מה ? שאני אפוצץ את ההר הזה על דעת עצמי ? שאני אברח מפה ? אני לא יכול . " קוריס עונה : "מגיע לי מפקד שכן יכול , לכולם , לזיו , לזית'לאווי , לשפיצר , לאושרי ; מגיע להם מפקד יותר טוב ממך . " תגובתו של לירז מטלטלת : "גם לי לא מגיע , קוריס , < ) הלוואי שהיה שם מישהו אחר . הלוואי . מישהו יותר טוב ממני . הלוואי והיה לי עכשיו את הביצים לעוף מפה . לפוצץ את ההר הזה לבד . להוציא אתכם מפה . אבל אני אגיד לך דוגרי : עזוב דרגות , עזוב מפקד , לא יכול לנטוש את ההר הזה . לא יכול . משהו פיזית עוצר אותי . לא מגיע לי להיות זה שברח מבופור . " אחרי וידוי זה , חל בו שינוי קטן לקראת הסיום . לירז מרגיע את אמליו המפוחד , החושש שכולם עזבו והשאירו אותו בטעות לבד במוצב . אמליו הוא החייל האחרון השומר ב"ירוק , " אולם הוא מתמוטט ואינו יכול לחזור לעמרה . לירז מוצא את עצמו מחבק את אמליו בעודו בוכה , ומשחרר אותו מחובתו . הוא אומר לו : "לא יהיה בירוק אף אחד . " לירז מזדהה עם אמליו , גם הוא פוחד שהצבא והמרינה נטשו אותו . בתשובה הוא מתאחד עם החייל , ולראשונה מוותר . בסיום החיילים נסוגים ללא פגע , מפוצצים את המוצב המקולל . לאחר המעבר בגבול שלושה מחייליו , קוריס ביניהם , מתחבקים כשהמצלמה חגה סביבם בתנועה מעגלית , מהדהדת את חיבוקם . קוריס מתקשר לאמו ואומר : "היי אימא , זה עידן . " רק בשלב זה מתערטל קוריס מהשם הצבאי ומתעדן . לירז עובר על פניהם , ומתפשט אף הוא ; הוא מוריד את החרמונית והשכפ"ץ , ואז מתגלה בבירור דרגתו - סגן . המצלמה מראה אותו כורע על האדמה , מתייפח בהקלה כשדגל המדינה ברקע . המצלמה שוב מתחילה בתנועה מעגלית ה"חובקת" אותו באופן סמלי . אך בעוד המצלמה משנה את מיקומה , דגל המדינה נעלם מהתמונה . את לירז לא חובק אף אחד , לא החיילים , לא סגנו , לא אמו , ואפילו לא המדינה / דגל . רק עיני הצופה , שאותן מייצגת תנועת המצלמה , חובקות ומגוננות על המפקד הצעיר במקום השכפ"ץ והחרמונית . תיאור יחסי המפקד עם פקודיו ועם מפקדיו במלחמת לבנון הראשונה בבופור מאיר בדיעבד את החשיבות של עיסוק הסרט בנושא , נושא שעלה בחריפות במציאות של מלחמת לבנון השנייה . מלחמה זו חשפה את המחדלים הצבאיים והמדיניים שהביאו להפקרה של חיילי מילואים ללא ציוד , אספקה והוראות פעולה . דיווחי אנשי המילואים ומחאתם בסיום המלחמה מעלים באופן נוקב את הפער שבין האמון הניתן בדמות המפקד בשטח , לעומת היעדר האמון בדרג הצבאי הבכיר ובנציגי השלטון . לסיום , ראוי להרהר בשמות המפקדים והחיילים בסרטים , שלהם קונוטציות חיוביות המעידות על ציפיות ועל אידיאלים של חברה שלמה ; אורי בהוא הלך בשדות והמ"פ יאיר במסע אלונקות מסמלים אור ( אולם מי שצח באמת הוא וייסמן , 'האיש הלבן' בגרמנית . ( המ"מ , המלאך הלבן , בסרט אחד משלנו ורפא , המלאך רפאל , מסמלים את הפיצול בין היישות האלוהית הטהורה לבין מוות וייסורים . בשמו של המ"פ , מנחם , בסרט ההסדר , גלומה נחמה , והחיוביות בשמות חייליו של לירז - זיו , עידן ואושרי , מדברת בעד עצמה . אולם מי שהוא תעלומה הנו לירז , מפקד המוצב , הסגן בבופור . מה הוא הסוד ( לי רז < הגלום בשמו ? זהו הסוד , שהוא מגלה לקורים כשווה לשווה , באומרו : " עזוב דרגות , עזוב מפקד ; " לא מגיע לו להיות זה שברח מהבופור . אחרי כל הקורבנות שהקריב , לירז , המפקד , מודה ב"חולשתו" - החובה , הכורח להצדיק את המעשה . עבור הצופים מגלמות הדמויות אמונות , ציפיות , פחדים ומשאלות . הסרטים מאירים אותן באור ביקורתי , אור המעורר מחשבה על עתידה של החברה הישראלית . (*) בופור ויוסף סידר , 12007 המפקד לירז ואושרי כהן ! בגפו , מוריד את החרמונית , דגל ישראל מתנוסס מאחוריו , תחילת התנועה המעגלית סביבו
|
|