|
|
Page:8
לאחור בסרט הקצר , המציג , כזכור , רק את הצילומים ממוזיאון החבורה נשמטים שני מרכיבים באמירה על יחסי מזרח מערב . האחד להם שצולמו בארץ ; האחר - הצילומים בתוך המוזיאון , המתארים בעולם ואת המטמורפוזה של ציון . ביצירה הקצרה המעבר נותר אניגמה לעצמו , מוסברת , ורק מספר צילומים מרחוק מראים את הדמות הנגררת היו ש , / 7 ומיד ארור כך נולדת ציון המהודרת ללא הסבר . קאיידה , ' כאשר נעלמים הדיכוטומיה והניגוד כבסיס לקריאת הסרט נפץ , רק חללי מוזיאון הלובר והדמות האלגורית כמפתחות לקריאת כאן מקפיד רדון לצלם בעיקר ממרחק . המשמעת האסתטית על משום שהחלל מכתיב את הבחירות במרחקי הצילום , ולא ה " המסע כביצירה הארוכה . ערכי הפקה קולנועיים , שבמרכזם להסתגל כמוזיאון הלובר , מחייבים צילום ממרחק רב בשל גודלו של החלל הייתה כאשר אלקבץ נעה בחלל עצום זה , המגמד את מבקריו , מובנת בה כאלגוריה לנוכחות שנמחקה , וכעת שבה , כאילו מעולם לא . לאור כל האמור לעיל על יחסי הכוח בין מזרח למערב , האם בשל מגלמת במשחקה את דמות ה " אחר " הסמלי , הנראה תלוש הוא המוזיאון , או את דמותה של מלכה , הבאה לביקור תיירות , דדון , בנימוס ביצירות התלויות על הקירות ? ואולי היא משדרת שהיא של את עצמה כיצירת אמנות בפני עצמה ? אלקבץ מצולמת בשלושה אתרים ולבושה במלבושים שונים . מסביר נראה האגף המוקדש לעמי המזרח הקדומים שאינם קיימים בעיצוביו שני פסלים גרולי ממדים מתרבות אשור הקדומה נראית דמותה המוכר בגלימה שחורה ארוכה , נושאת רגל בד ענק שחור . הדמות נראית דחייה ולוחמת כאחת , והיא נעה במהירות בחלל הגדול , הריק מאדם , הלובר . מבצעת מיצג המתפרש כשילוב של מחוות שמקורן בפולחנים , ציון . עממיות ובמנהגי אבלות . חלק זה מקרין ניגוד בין נוכחות אנושית אבלה ורבת כוח לבין מצבות זיכרון ענקיות דוממות , המנציחות סכמטי שלטונית . החלל הבא הוא צומת שבו עוברים כל התיירים במוזיאון תרבות צומת המקשר בין ה " גלריה הגדולה" ( המאולמת בסרטים של ובכך ברטולוצ , ' כזכור , ( שבה מוצגת גם יצירתו של ז ' אק לוא 1 דויד , מן של נפוליאון ו ג י ו זפ ין 808 ) ו , ( לבין האולם שבו מוצגת לא ליזה של ליאונרדו דה וינצ - ( 1 506-1 503 ) ' באולם זה צילומי עירומה בתוך שק . בהמשך היא נראית מתאמנת בצעידה בתוך המשי השופעת , יהלומים ופנינים לראשה . היא נעה ב " גלריה במלכותיות , לרגעים מתבוננת בקירות הגבוהים , המקושטים הענק המעוטרות במסגרות זהב , ולרגעים היא נראית כקוראת היצירה קטן , ספק מתפללת , ספק מתאבלת . מכאן ניתן להסיק כי , מרחוק אינם גורעים מעוצמת נוכחותה של אלקבץ . ביצירה ציורו רדון מתרחק מהשפה הקולנועית שאפיינה אותו בעולמי ם , שם מציג מרחקי צילום רחוקים של נוף צחיח לבין מרחקי צילום קרובים . ותנועות מצלמה , המתחקות אחר מרקמים , וחושפות בהדרגה קרעים מפתיעים . לאור הצלחתו של הסרט הקצר ציון , השינוי בשפה מעורר עניין לגבי המשך דרכו של דדון . האישור המיוחד , שנתן מוזיאון הלובר לצילומי הסרט ( לאחר הקלות כלכליות , ( ואימוצו בחום באמצעות הקרנתו במוזיאון , מחשבה לגבי הצלחתו של הקולנוע הישראלי לאחרונה ל"התקבל על את ישראל בעולם המערבי . היש מן המשותף בין סרט ניסיוני ציון , לבין שני סרטים שזכו להכרה עולמית , כגון בופור ( יוסי ( 2007 וביקור התזמורת ( ערן קולירין , ?( 2007 ואם כן , מהו דיוור . הקולנועי המשותף לסרט צי ון , לסרט בז ' אנר המלחמה האמריקני בופור , ולב י ק ו ר התזמורת , שהוא אירופאי יותר בסגנונו , באינטימיות ובחוש ההומור המיוחד שלו סרטים צ ' כ"ם משנות בקלילות , ולשמחתם זוהר מרדני , ואילו בשנות האלפיים , במבט אל שנות השישים , ברטולוצ ' בסרטו החולמים מדגיש כי המרדנית בסרטו היא , למעשה , חבורה של דחויים , הסבורים כי הכוח לאמץ או לדחות את הזר ואת השונה . אלקריב מציין כי שאחרי ה 11 בספטמבר , ההקשר השתנה : הצופה המודרני חושב שאילו השלושה היו רצים כך במוזיאון הלובר היום , אנשי יורים בהם מיד . החבורה הנפרדת של האלף השלישי נקראת 'אל וה ' אחר ' החדש הוא , ברוב המקרים , צעיר מוסלמי הנושא ולא סטודנט אירופאי , " או בהקשר של מאמר זה - ציון האבלה על רקע זה , היצירה ציון מצהירה על עצמה כעל חלק מן יחסים בין תרבויות , יחסים שבבסיסם הדחייה ההיסטורית של אירופה את יהדות אירופה . הפליטים מאירופה התקשו לתנאים ששררו בארץ ( בכלל זה לאקלים הים תיכונ . ( הסתגלותם כרוכה , בין השאר , במשיכה מצד אחד למזרח ולתרבויות ערב , את הארץ , ומאידך - בתחושה של תלישות , חוסר התאמה בנוסף , היהודים יוצא ארצות ערב ( עדות המזרח ) הפכו דחויים ההגמוניה של היהודים יוצא אירופה בארץ . בשיח זה , שהקשרו ההיסטוריה של העם היהודי שאינה מאוזכרת במוזיאון הלובר שמוצאו מן העיר ניס בצרפת , מחבר בין חלל הלובר , נוכחותה שחקנית "כוככת " כרונית אלקבץ , שמוצאה ממרוקו , לבין עיצוב בסרט בידי מעצב אופנת העילית הצרפתי , כריסטיאן לקרואה . דדון כי הפניה ללקרואה נבעה מתחושתו האישית כי לקרואה משלב בין מזרח למערב באופן הרמוני מושלם . על בסיס השיח הפוליטי על יחסי הכוח בין מזרח למערב , מעניין לבחון את מושג הנידחות בבחירתו הקולנועית של רדון , כאמן ישראלי , באתר כמוזיאון לצורך הדיון נפריד בין הסרט הארוך והקצר , המרכיבים את היצירה בסרט הארוך אין ספק כי ההנגדה הנוצרת בין האתרים בישראל , לבין אלה שצולמו במוזיאון הלובר , מנסחת באופן דיכוטומיה בין המזרח ( טבע צחיח , עוני , בראשיתיות ) לבין המערב מסוגננת , עושר , דקדנס . ( הסרט מכריז על תלותו בצילום ה ' י מקום מספק את הדרישה האילמת לייצוג תרבותי , אשר , כאמור , הכרוניקה הרשמית שאותה מספק הלובר . כיוון שהמרחב הגאוגרפ אוזכר ביחס לעבר , הרי צילומו בהווה הוא בבחינת תזכורת לכך הנוף בציון ( היצירה הגדולה ) מאופיינים בצילומי טבע צחיח , נוף קדום , שאולי לא השתנה רבות באלפיים השנים האחרונות מאפייניו הבסיסיים . כך , ההווה מכיל גם את העבר . החוליה בין האתרים הגאוגרפיים היא דמותה של אלקבץ . זיהוייה בכותרת כדמות אלגורית - כציון , מאיר בצורה משעשעת חיבור בין שתי המספרות סיפור של מהפכה באמצעות אלגוריה חזותית . בצרפת של אז ' אן דלקרואה , החירות מובילה את העם 830 ) אלגוריה בדמות אישה חשופת חזה , המובילה את נס המהפכה באלגוריה ציון , אלקבץ נראית באתרים , שצולמו בישראל , לבושת או שמלות פשוטות , ונראית פעמים כרועה מקראית , ופעמים קשת יום בעיירת פיתוח . בתוך המוזיאון היא עוטה שלוש צורות . היא דמות עטופה גלימה וצעיף שחורים , כאישה דתית אבלה מכן היא נגררת ומוכה עירומה בתוך שק . לנגד עינינו היא מטמורפוזה בצילום מקרוב מאוד כשהיא מגיחה מן השק גופה שמלה מפוארת . בסיום , לבושה בשמלת המשי הירוקה המחשוף , היא צועדת , כשעל ראשה פנינים ויהלומים . כאן נע שלה בין דמותה של עלמה מזרחית מציוריו של אבל פן לבין 2 בתרבות ה " קאמפ . " כל עיצובה של ציון זועק פשטות מלאת 3 ודרמה , בהתאמה לפרסונה הקולנועית של רונית אלקבץ .
|
|