sso
| Hello Guest - login | My Account | My bookshelf | My folders
Kotar website
Page:15

השושנה , השושנה הלבנה ושושנת המוות של ג'יי דה פיאו רבקה רז . נין יורק יום אחד 1958-ב לקחה ציירת בד צעירה ^ 7 ווס גדול , גירדה מעליו שאריות של הר וציירה את מאבקו של יעקב במלאך . כעבור זמן גירדה מהבד את יעקב ואת המלאך והתחילה ציור חדש . שמה היה גייי דה פיאו , והיא הייתה אז בת , 29 מוכשרת , נאה , אינטליגנטית , בוהמיאנית , פופולרית ואמנית מבטיחה . היא התחילה להעמיס על הבד שכבות של צבע לבן ואפור , תלמים-תלמים שנבעו כולם מנקודה אחת במרכז . התוצאה לא השביעה את רצונה . שוב היא גירדה את הצבע עד הבד , ושוב העמיסה צבע , גירדה והעמיסה . יום-יום עמלה למשוח צבע על הצבע הקודם , לגרד ולהעמיס צבע חדש . היא הסתגרה בסטודיו , ובמשך שמונה שנים לא עשתה דבר מלבד לעמול על הציור האחד הזה שבהתמדה התקרב לדרגת פיסול , כשהיא מתקיימת על ברנדי וסיגריות . היא קראה לציור "השושנה" אף שהציור לא דמה כלל לשושנה . הציור עבר משלב ארכאי-כאוטי לשלב גיאומטרי , לשלב בארוקי ואיים לצאת מכלל שליטה עד שדה פיאו הצליחה להחזיר את השושנה "למוטב . " "השושנה" המשיכה להשתנות בהתאם לדמיונה הפורה של היוצרת , שכבות הצבע הלכו ודמו לשכבות גיאולוגיות בראשיתיות , ומשקלן התקרב לטונה . "נישואים בין ציור לפיסול , " אמרה דה פיאו , והעמיסה עוד ועוד צבע . הציור והאובססיה של דה פיאו הפכו לאגדה . את יכולה לראות אותה : ידית מוכתמת של מכחול גדול בין שיניה , כהרגלה , עיניה זורחות באש זרה , אולי מחוסר שינה , אולי מעודף משקה ואולי מעשן סיגריות . מבטה נעוץ לפניה , מתרחקת מן הבד , עומדת ללא נוע , מכונסת כל כולה בציור , נשאבת אל תוך לבו המקרין אלומות אור לעבר כל 360 המעלות , אלומות בוהקות , מסנוורות , מתפרצות , השוטפות שכבות גיאולוגיות , תלמי סלעים , אולי רכסי הרים המתפרשים בנוף בראשיתי , במנדלה קוסמית . פתאום היא מסתובבת לאחור בתנועה חדה , הפעם המכחול בידה , משקיעה אותו בקופסת צבע , חופנת שכבה עבה של אפור , מערבבת בו משיחה דקה של שחור , של לבן , רואה את האפור , השחור והלבן מסתלסלים זה בזה , ושנייה לפני שיתמזגו ויהיו לגוון אחד , מדביקה בתנועה זריזה , מנוסה , את העיסה שעל המשטח מקבלת צורת אבן . היא מניחה אבן על אבן , משפרת את שיווי המשקל הרוטט בין דחיסות האבן ושקיפות האור . היא מחכה שהאור יחדור מבעד לאבן , שהאבן תעביר את האור . אגלי זיעה מצטברים על מצחה , מבצבצים על שפתה העליונה אף שהטמפרטורה בחוץ צנחה אותו בוקר , והקירות הדיפו ריח חריף של צבע ושל קור . היא אלנה מרגישה בכלום , בוודאי לא בקור , רק התרגשות עצומה שבה משתתף כל איבר ואיבר בגופה , שבה הגוף הופך לרוח , הרוח הופכת לחומר , והחומר הופך לאור . עיניה נעוצות בלב הנביעה , ידיה נשלחות כמו מאליהן אל בקבוק הברנדי העומד בקצהו המרוחק של שולחן העבודה , מקרבות אותו אל שפתיה , מגביהות אותו וממתינות למשקה שיחלחל מטה ויצית את הגוף , ושוב מחזירות אותו אל הקצה המרוחק של שולחן העבודה . היא עומדת ללא ניע כמכושפת , נסחפת אל לב השושנה , נשאבת אל מעמקיה , אל הנקבה שמתוכה מגיח , מגיה האור . את מביטה בפניה ורואה רק את המאמץ העילאי לגעת בבלתי-נראה שבו משתתף הגוף כולו כדי להעניק לו צורה ולהביאו אל הנראה . האור המגיה מן המרכז שוטף אותה , עובר דרכה , היא כולה הופכת לשקופה . פתאום היא מתחלחלת , כמו נעורה מתוך תרדמה עמוקה , סוקרת את הנראה כאורחת מעולם אחר , מעוותת פניה , לא מרוצה , עדיין לא , ובמרץ שבה לגרד את הצבע , בקדחתנות מעמיסה צבע חדש שיהיה בו , כן , יהיה בו הכוח להזרים את האור . את חשה סימני טרגדיה מתקרבת . רואה אותה בסוף היום כשהעייפות משתלטת עליה , ואולי למחרת , כשצלנת הבוקר פוקחת את עיניה , ומבטה מנסה להתאקלם , נתקל במציאות בממדיה היומיומיים . היא מתעוררת אל חיוורון הבוקר בפיקחון מלא היודע את הממדים האמיתיים של האומללות , זו הנובעת מן ההכרה האולטימטיבית , הערומה מכל אשליות , בגבולות הצרים של היכולת , של המאמץ להגיע he Rose , 1961 jay DeFeo and 7 Photo : Marty Sacco / San Francisco Examiner

טרמינל, כתב עת לאמנות המאה ה-21


For optimal sequential viewing of Kotar
CET, the Center for Educational Technology, Public Benefit Company All rights reserved to the Center for Educational Technology and participating publishers
Library Rules About the library Help