|
|
Page:13
בקול ענות חלושה מן הסיפונים החלקלקים 1 הדגל התאמץ להתנפנף , אך לשווא ; "סוללת התותחים" לא השמיעה קול — התחמושת היתד , רטובה . שטנו אל שולי הנמל והטלנו עוגן . עדיין ירד גשם . יתר על כן , התחוללה סערה . יכולנו לראות כי "בחוץ" גועש הים . ניטל עלינו לרבוץ בנמל השקט עד שתשכך הסערה . נוסעינו נאספו ובאו מחמש עשרה מדינות בארצות הברית ; רק מעטים מהם ראו מימיהם צורת ים . ברי היה , כי אין להטילם לתוך עיצומה של סערת ים עד אם ירכשו את הרגל הטילטול . לפנות ערב נטשו אותנו שתי גוררות קיטור שליוו אותנו תוך הילולת שמפניה של חבורת צעירים מניו יורק אשר ביקשו להיפרד בנוסח עתיק ומקובל מאחד מחברינו , ואנו נותרנו לבדנו בלב ים . כלומר בלב נמל , מעוגנים היטב לקרקעיתו , תחת גשם שוטף . כל היום הוספנו לעגון . הסערה שככה במידה ניכרת אך לא הים , שעדיין הוסיף להערים גבעות קצף גבוה באוויר "בחוץ , " כפי שראינו בבירור במשקפותינו בבוקר המחרת הרמנו עוגן ויצאנו הימה האוויר היה צח ונעים , אולם הים עדיין רגש מאוד . לא יכולת להלך מבלי להתחייב בנפשך ; רגע היה מוט החרטום מרקיע תלולות אל השמש שבחצי השמים , ומשנהו , מנסה היה לצוד כריש בתחתית האוקינוס . היתה זו הרגשה מוזרה להיות בירכתי האניה השוקעים חיש מהר תחתיך ופתאום נוסק חרטומה גבוה אל בין העננים ! אותו יום היה המעשה הבטוח ביותר לעשותו — ללפות מעקה ולהיאחז בו ; ההליכה היתה שעשוע מסוכן מדי . שיחק לי המזל ולא חליתי במחלת הים . היה זה ענין להתגאות בו . לא תמיד הייתי פטור מצרה זו . אם יש דבר בעולם שיקנה לאיש יוהרה מוזרה ובלתי נסבלת , הרי זו התנהגות תקינה של איצטומכתו ביום הראשון בים , שעה שרוב רובם של רעיו חולים . בטיילי בפתח בית הסיפון האחורי הופיע גוף מאובן , נשוא פנים , עטוף סודר עד סנטרו ומכורבל כמומיה ותנודתה הבאה של האניה הטילה אותו לתוך זרועותי . אמרתי : " בוקר טוב , אדוני . יום נאה " . הוא הניח את ידו על בטנו ואמר , "אל אלוהים , " ואז פנה ללכת ברגלים כושלות ונפל על פני צוהר מוגבה .
|
|
|