|
|
Page:8
הוא שואל אותו , הוא היה רוצה לשאול אותו : "ואילו לא היית עייף כפי שאתה טוען שהנך עייף , מה היית אומר לי - " ? "כן , מה הייתי אומר לך " ? הוא חוזר פתאום על דבריו , בעליזות כמעט ; עליזות שגם הוא עצמו אינו יכול להתאפק מלהעמיד פנים שהוא שותף לה . ואז , אחרי מה שנרמה לו כעליזות , שאולי היא רק בבחינת בדיחות הדעת , באה שתיקה שהרגיש שהוא חייב להפר . הוא היה רוצה להתנצל על הלחץ שהוא מפעיל עליו כשהוא שואל אותו בעל כורחו , אבל הוא סבור שבכל מקרה היה מפעיל עליו לחץ , בין שהיה שואל אותו ובין אם לא , הואיל והוא כבר נמצא שם . "כן " , הוא חוזר , "מה היינו אומרים " ? בן שיחו מרכין את ראשו , כמי שראשו כבד עליו והוא מתכונן לישון . למעשה , בגלל מבנה גופו החסון , הוא מעורר רושם שאינו עייף אלא , להיפך , רב עוצמה באופן המעניק גם לעייפותו את ממדי עוצמתו . מעט מאוחר יותר , ובלי להרים את הראש , הוא שואל : "מה אמרנו " ? הפעם , הוא נראה לגמרי ער . " אני אחזור . נדמה לי שכעת אתה חייב לנוח " . "אכן , אני חייב לנוח , אבל נצטרך קודם לקבוע מועד לפגישתנו הבאה " . ואז הוא מוסיף : "אתה לא פחות עייף ממני ; אולי אפילו יותר " . הוא מסכם בחיוך : "העייפות נדיבה היא - " . "אכן , אני תוהה כיצד היינו יכולים להסתדר אחרת ; האם אנחנו מסתדרים - " ? "אפשר לתהות על כך ולענות שבסך הכל אנחנו מסתדרים די טוב " . שניהם צוחקים . "כן , אנחנו מסתדרים די טוב " . אחד מהם קם , כמו מחוזק מאישוש זה ; הוא מסתובב כמעט במפתיע , באורח המעורר מבוכה בחדר הקטן ; הוא פונה אל המדפים שעליהם - כך אפשר להבחין עכשיו - מונחים ספרים רבים בסדר הקיים אולי רק למראית עין , דבר המסביר מדוע גם מי שמכיר את המקום לא יגלה אותם במבט ראשון . הוא אינו נוגע בשום ספר . נטוע במקומו , הוא מפנה את גבו ואומר בקול נמוך אך ברור : "מה נעשה כדי להיעלם " ? בקול נמוך אך ברור , כאילו הלילה העוטף אותם , על רחשו , הוא היה יכול להבחין שכבר האיר היום - מחייב אותו לענות : "ובכן , היה לנו מספיק " ... "לא , לא היה מספיק " . מן הרגע שבו מילה זאת - מילה אחת , משפט אחד - חלחלה ביניהם , משהו השתנה , סיפור אחד נגמר , היה צריך לשים מרווח מסוים בין קיומם שלהם לבין המילה הזאת . אבל , מילה זאת מכילה תמיד את המרווח הזה עצמו , יהא אשר יהא , וגם את המרחק המפריד ביניהם והמפריד בינם
|
|