|
|
Page:12
שכתב את היצירה אינו יכול לחיות , לשכון בסמוך אליה . אותה היצירה היא עצם ההחלטה המסלקת אותו , עוקרת אותו , הופכת אותו לניצול , להולך בטל , למובטל , לנרפה שאין האמנות תלויה בו . הסופר אינו יכול לשהות ליד היצירה : הוא אינו יכול אלא לכתוב אותה , הוא יכול , משעה שהיא כתובה , רק להבחין בקרבתה Nol ' ri me legere הפתאומי המרחיק אותו , המפריד אותו או המחייב אותו לחזור ל"הפרדה" הזאת שאליה נכנס תחילה כדי להיעשות קשוב למה שהיה עליו לכתוב . כך שכעת הוא מוצא עצמו מחדש כבראשית משימתו והוא מגלה שוב את הסמיכות , את האינטימיות התועה של החוץ שבו לא יכול היה להקים לו מגורים . אפשר שהמבחן הזה מכוון אותנו לעבר מה שאנו מחפשים . בדידותו של הסופר , המצב הזה שהוא הסיכון שבו הוא עומד , עלול אזי לנבוע מהשתייכותו , ביצירה , למה שקודם תמיד ליצירה . באמצעותו היצירה מגיעה , היא מהווה את הנחישות של ההתחלה , אבל הוא עצמו שייך לזמן שבו מושלת אי הוודאות שבהתחלה מחדש . הכפייתיות הקושרת אותו לנושא מועדף , המחייבת אותו לחזור על מה שכבר אמר , עתים בעוצמה של כישרון מועשר , אך עתים בלהג של לעיסה מרוששת מאוד , בכוח הולך ופוחת , במונוטוניות הולכת וגוברת - ממחישה את הכורח שלפיו שומה עליו לחזור לכאורה לאותה נקודה , לשוב ולעבור באותן דרכים , לשמר , בהתחילו מחדש , את מה שבשבילו אינו מתחיל לעולם , להשתייך לצלם של האירועים , לא לממשותם , לדימוי , לא לאובייקט , למה שמאפשר למלים עצמן להפוך לדימויים , למראות - ולא לסימנים , לערכים , לכוח אמת . התפיסה החדפנית קורה שאדם האוחז בעיפרון , גם אם הוא רוצה עד מאוד להרפות ממנו , ידו אינה מרפה : אדרבא , היא מתהדקת , אינה נפתחת כלל . היד השנייה מתערבת ביתר הצלחה , אבל אז רואים את היד שאפשר לכנותה חולה מתווה תנועה אטית ומנסה ללכוד את האובייקט המתרחק . אטיות אותה תנועה תמוהה היא . היד נעה בקצב כמעט אל אנושי , שאינו זמנה של פעולה בת קיימא או של תקווה , אלא יותר מכל צלו של הזמן , היד עצמה צלה של יד הגולשת באופן הזוי לעבר אובייקט שנעשה צלו שלו . היד הזאת חווה , ברגעים מסוימים , צורך עז מאד לתפוס : עליה ליטול את העיפרון , היא חייבת , זה ציווי , תביעה עריצה . תופעה הידועה בשם " תפיסה רודפנית . "
|
|