|
|
Page:10
לפי השקפה כזו , האינסוף של היצירה אינו אלא האינסוף של הרוח . הרוח רוצה להגשים את עצמה ביצירה יחידה , במקום לממש את עצמה באינסוף יצירות ובתנועה של ההיסטוריה . אבל ולרי לא היה גיבור כלל ועיקר . טוב היה בעיניו לדבר על הכל , לכתוב על הכל : כך הסיח המכלול המפוזר של העולם את דעתו מחומרת המכלול הייחודי של היצירה , שממנה הניח לעצמו להתעלם בחביבות . 7 "ה כ [ 1 ' efc ] "' 7 הסתתר מאחורי מגוון של מחשבות ונושאים . אף על פי כן , היצירה - יצירת האמנות , היצירה הספרותית - אינה גמורה ואינה בלתי גמורה : היא הווה . מה שהיא אומרת הוא אך ורק זה : שהיא הווה - ותו לא . מעבר לזה היא לא כלום . מי שרוצה לגרום לה לבטא יותר , לא ימצא דבר , ימצא שהיא אינה מבטאת דבר . מי שחייו תלויים ביצירה , אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה , שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המלה "הוויה : " מלה שהשפה חוסה עליה על ידי הסתרתה , או גורמת לה להופיע תוך שהשפה נעלמת בריק השתוק של היצירה . המסגרת הראשונית של בדידות היצירה היא העדר תביעה זה , העדר שלעולם אינו מאפשר לקרוא אותה גמורה או בלתי גמורה . ליצירה אין ראיה , כשם שאין לה שימוש . היא אינה מאומתת , האמת יכולה לנכס אותה , המוניטין שופכים עליה אור : הקיום הזה אינו נוגע לה , הוודאות הזאת אינה עושה אותה בטוחה או ממשית , אינה עושה אותה גלויה . היצירה היא בודדת : אין פירושו של דבר שהיא נותרת אטומה , חסרת קורא . אבל מי שקורא אותה נוטל חלק בחיוב בדידותה של היצירה , כשם שמי שכותב אותה שותף לסיכון שבבדידות הזאת . היצירה , הספר אם רוצים לבחון יותר מקרוב לקראת מה מכינות אותנו קביעות מעין אלה , צריך אולי לחפש מה מקורן . הסופר כותב ספר , אך הספר עדיין אינו היצירה . היצירה היא יצירה רק כאשר באמצעותה , באלימות ההתחלה הייחודית לה , המלה "הוויה" מבוטאת , אירוע המתרחש כאשר היצירה היא האינטימיות בין מישהו שכותב אותה לבין מישהו שקורא אותה . אפשר אפוא לתהות : אם הבדידות היא הסיכון שנוטל הסופר , כלום אין היא מבטאת את העובדה שהסופר מופנה , מכוון לעבר האלימות הפתוחה של היצירה , שממנה לעולם אין הוא תופש אלא את התחליף - ההתקרבות והאשליה בדמות הספר ? הסופר שייך ליצירה , אבל מה ששייך לו הוא אינו אלא ספר , מצבור אילם של מלים עקרות , הדבר חסר
|
|