|
|
Page:118
להתקדם באופן אישי ולהתבולל על הנהגת ההקבצות בישראל מערכות חינוך לובשות צורה ומשנות צורה כתוצאה לא רק של שיקולים פדגוגיים , אלא גם של שיקולים פוליטיים ושל התמודדות בין אינטרסים - מעמדיים , עדתיים , דתיים , מיניים , לאומיים ואחרים . החלטות רבות המוצגות ונתפסות כנובעות משיקולים חינוכיים , מושפעות בפועל משיקולים פוליטיים ומאינטרסים קבוצתיים . שיטת ההקבצות - חלוקת תלמידי הכיתה למספר קבוצות המוגדרות כשונות זו מזו מבחינת ה"רמה" שלהן - היא דוגמא בולטת לטיבן הפוליטי של החלטות המעצבות את מערכת החינוך . לכאורה , מדובר בשיטה שמקורה בשיקול פדגוגי : חלוקת הכיתה למספר קבוצות , הלומדות כל אחת לפי רמתה היא , אמורה להקל על מלאכתן של המורות , כך שהן לא תיאלצנה להתמודד בעת ובעונה אחת עם תלמידים הנבדלים זה מזה ביכולת , בקצב למידה וברמת עניין בחומר הנלמד . במסגרת כל אחת מקבוצות הרמה , כך הטענה הפדגוגית-כביכול הרווחת , יכולה כל אחת משלוש הקבוצות הנפרדות להתקדם בקצב פנימי אחיד : בהקבצה הגבוהה יכולה המורה להתקדם בקצב מהיר ולהגיע להישגים גבוהים ; בהקבצה הנמוכה יכולה המורה לסייע לתלמידים המתקשים ולאפשר להם להתקדם , ואולי אף להגיע לרמה הנורמטיבית , בלא האיום והתחרות המתמדת מצד התלמידים החזקים , ומאידך גיסא , בלא להפריע לחזקים להתקדם בקצב המהיר שלהם ; ואילו בהקבצה הבינונית יכולה המורה לנהל שיעורים שגרתיים . תיאור תמים זה מקובל כיום על רבים , כאילו היו ההקבצות הסדר פדגוגי ביסודו , שמטרתו לאפשר פעילות יעילה של המערכת , תוך התחשבות בנתונים האישיים של התלמידים , ומתוך כוונה לאפשר לכל אחד ואחת למצות את יכולתם במסגרת המתאימה להם .
|
|