|
|
Page:285
ובמחקרים מאוחרים כאחת . תפיסה זו תאמה בעצם לאופן שבו השלטון הציג עצמו וביקש להיראות . הבחינה התיאורתית פוליטית שלנו מובילה אותנו להבנה שונה , ובמידה רבה הפוכה : המעבר מיישוב למדינה קשור בשינוי שניתן לראותו כמהפכני , ושיש בו נקודת שבר וקפיצה איכותית ( כלומר , גם הביקורת האיקונוקלסטית לכאורה של פלפן 12 ב ולאחריו מוריס אינה מקובלת עלינו . ( עד לראשית המדינה לערך היה כאן סיכוי לסוציאליזם ציוני ולא מעט שרים בממשלה חשבו עד להכתרתם ששלטונו מובטח . למעלה ממחצית הבוחרים תמכו במפלגות פועליות ; כמחצית הכלכלה היתה בבעלות או בפיקוח הסתדרותי וציבורי ; הסיוע הפוליטי והצבאי שהושג בתקופה הקריטית ביותר של המלחמה בא מהגוש הקומוניסטי ; הנצחון הצבאי איפשר למדינה החדשה מרחב תמרון . במצב זה הסיכוי לסוציאליזם ישראלי עלה לאין שיעור על זה שהיה , לדוגמה , בקובה ב 1959 או בצ'ילה ב . 1970 ההבדל המכריע טמון כנראה בהבנת "הגורם האנושי" או המנהיגות ( עם השוני בנסיבות קל יותר להסתדר . ( בישראל של 1948 מפלגת הרוב , מפא"י , שינתה כיוון ונסוגה במהירות , תוך כדי מאבק בשמאל ושינוי יחסי הכוח הפוליטיים מעמריים והלאומיים , מהתחייבויותיה המסורתיות לאוריינטאציה סוציאליסטית . בניתוח הנסיגה המפא"ית , תבוסת השמאל והטרנספורמציה הממלכתית מיליטריסטית עוסק פרק זה . בסיום הקרבות בסוף , 1948 ועם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב , 1949 נשארה ישראל בגבולות רחבים הרבה מאלה שהוקצו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם . כ 600 , 000-700 , 000 פליטים ערבים נשארו בצד השני של הגבול החדש . בתוך גבולות ישראל נותרו 150 , 000-120 , 000 ערבים . היהודים הפכו לרוב מוחלט . הדבר היה כתוצאה מהבריחה עזיבה עקירה של האוכלוסיה הערבית , ולא פחות תוצאה של העלייה ההמונית של כ 650 , 000 יהודים בשנים , 1951-1949 כמחציתם פליטי הנאציזם מאירופה , והשאר עולי ארצות המזרח . רכוש קרקעי עצום , מבנים ונכסים של הערבים שנמצאו בצד השני של הגבול , הועבר לאפוטרופוסות המדינה . הסדר דומה בתוצאתו נמצא גם לרכוש ממשלת המנדט . התהוו , אם כן , תנאים פיזיים , דימוגרפיים , כלכליים ופוליטיים חדשים לחלוטין . אמצעים ומקורות שהיו אך זה כמעט בלתי ניתנים להשגה הפכו עם המלחמה והנצחון לאפשרויות מוחשיות . התפנית החדה והפסקנית של המערכת הפוליטית כולה ימינה חייבת להיזקף , אם לא במלואה הרי כמעט כך , למה שאנו מכנים מדיניות של אקסטרנליזציה ( החצנה , ( או אי שבות , ביחס לפליטים הערבים , ובאמצעותה סילוק של הבעיה הלאומית הפלסטינית . הנצחון הצבאי ונסיבות המלחמה אפשרו למדינאי המדינה הצעירה לנהוג כדרך המדינות הוותיקות , כלומר לטפל באסון אנושי מיידי , כמו אסון הפליטים הערבים , בפוליטיקאניות ביורוקרטית כעניין בין מדינות . ( "A Reason of State" ) פוליטיקה דומה ביחס לזכויות הטריטוריאליות והלאומיות של הפלסטינים אומצה על ידי המדינות הערביות השכנות : ירדן ( או הממלכה ההאשמית ) ומצרים סיפחו לעצמן חלקים של פלסטין הערבית ובצפון חתמה ישראל על הסכמי שביתת נשק עם סוריה . מדינות ערב דיברו בשם הפלסטינים , האו"ם אירגן ועדת פיוס , והופעלה סוכנות הסעד והתעסוקה האזורית . ( UNRWA ) למדיניות האי שבות נמצאו צידוקים למכביר , וכשלעצמם סבירים למדי : הערבים תקפו , צבאות ערב פלשו , ישראל נשארה מוקפת ומאויימת . עניין פליטי המלחמה הערביים עומעם על ידי הנהירה ההמונית של פליטים יהודים שבפרק זמן קצר , כ 30 חודשים ,
|
|