|
|
Page:11
מבוא ההצבעה שנערכה בשנת 1791 ב'אסיפה המכוננת , ' ובה הוכרזו היהודים כאזרחים חופשיים ושווי זכויות , עמדה לטלטל את חייהם של אלה מביניהם שבחרו בדרך ההתבוללות . כניסתם של היהודים לחברה הצרפתית , שזה לא כבר זועזעה קשות באירועי המהפכה , הפגישה בין שתי קבוצות אנשים , שלרוב לא היתה ביניהם היכרות פיזית . יחד עם זאת , הם היו מצוידים בשפע של דימויים מעוותים אלה על אלה . רעיון ההתחדשות הפיזית , המוסרית והמדינית , שאמורה היתה להתלוות לשחרורם של היהודים , הציבם בעמדת נחיתות . שכן , אף אם נדרש מהם , כמשאר האזרחים , להיפטר מסממניהם הייחודיים , אץ לחשוב , שלוויתור זה היו אותה החשיבות ואותן התוצאות לכל מרכיבי האוכלוסייה . בפועל , לא ויתר הצד המבולל על שום דבר משמעותי , בעוד שהצד המועמד להתבוללות נדרש לנטוש את מורשתו הרוחנית ולנתק את עצמו מן ההיסטוריה של עמו ומן המסורת שלו , שעיצבו עד אז את זהותו . 'מלידה חדשה זו , ללא המרת דת , רק מכוח ההתבטלות העצמית , נוצר יהודי ריק מתוכן . ' יתר על כן , המהפכה לא מחקה מדפוסי המחשבה את הדעות הקדומות של התרבות הנוצרית . התבונה והחוק אינם שולטים במיתוסים , באובססיות ובעולם הדימויים של היחיד ושל האומות . שום החלטה רשמית לא יכולה היתה לכפות על צרפתי כלשהו לראות כלגיטימי דבר שהפך לחוקי , או להכריח אותו לקבל כאחים את אלה שלמד לבוז להם על פי מסורת עתיקת יומין . לעתים קרובות מדי , הדימוי המיתי — שעוצב בידי הכנסייה , ונוצל תחילה על ידי השלטון החילוני , בהמשך על ידי אידיאולוגיות סוציאליסטיות אוטופיות , פאשיסטיות , ולבסוף על ידי הנאציזם — תפס , ועדיין תופס , את מקומה של הראייה האובייקטיבית של היהודים .
|
|