|
|
Page:4
אלא רק בשאלות בנוסח "מה נהוג ומקובל - " ? אם בחברות אחרות , אם בחברה הישראלית ואם בקרב המומחים . מאחר שהנהוג והמקובל משתנה בהתאם לזמן ולמקום , ביסוס נורמות מוסריות על בחינה אמפירית של ההתנהגות הרווחת מוביל בהכרח לעמדה מוסרית רלטיביסטית , כלומר לזו הטוענת שכל התנהגות התואמת את הנורמות המקובלות בחברה היא מוסרית לבני אותה חברה . זוהי עמדה מסוכנת ביותר המכשירה בקלות יתרה פגיעה בבני אדם ורמיסה של זכויותיהם . טענה דומה ניתן לטעון נגד עמדות תועלתניות פשטניות המספקות הצדקה מוסרית לכל התנהגות המובילה ל"תוצאות רצויות . " האם יעלה על הדעת לטעון שהכאה " קלה " של אישה בידי בעלה היא עניין שיש לבדוק את הנורמה החברתית הנהוגה ביחס אליו ? האם יש מקום לערוך השוואה בשאלה זו בין החוק הישראלי ובין מערכות משפט אחרות ? האם יש מקום לעריכת סקרי דעת קהל בין הבעלים המכים ? האם ראוי לפנות אל המומחים ולהביא בחשבון טענות האומרות שהכאה קלה של האישה בנסיבות המתאימות מחזקת את התא המשפחתי משום שהיא מעודדת את האישה למלא את תפקידיה המסורתיים ? האם יש להביא בחשבון מחקרים המוכיחים כי שיעור הגירושים יורד בחברה שבה מותר לבעלים להכות קלות את נשותיהם ולכן יש בסיס מוצק לטענה שהכאה כזאת משיגה תוצאות הרצויות לחברה ? אם הילד הוא אדם בעל זכויות וזכאי להגנה על גופו , ועל כך אין ויכוח בדמוקרטיות המערביות , אזי הטיעונים האמפיריים מפספסים את הנקודה המהותית . ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם , קלה כחמורה , אסורה באופן מוחלט לא מפני שתוצאותיה גרועות , לא מפני שהיא אינה מומלצת על ידי המומחים ולא מפני שרובנו חושבים כך או אחרת , אלא מפני שהיא התנהגות מוסרית פסולה באופן עקרוני בכל חברה המקבלת את רעיון כבוד האדם ביחד עם ההנחה שילד הוא אדם . נראה לי שכאשר בית המשפט פונה בטיעוניו אל השאלות האמפיריות , הוא עושה זאת רק לאחר שקבע קביעה מוסרית מוחלטת בדבר ענישה גופנית , ורק כדי לתמוך בטענה שאינה צומחת מן ה " נתונים בשטח " אלא מתפישה עקרונית . בהקשר זה חשוב הציטוט שמביאה גורדון מדברי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק : "אנחנו לא פוסקים לפי סטטיסטיקה של דעת הציבור . " בפסק הדין כותבים השופטים באופן חד משמעי , וגורדון מצטטת קטע זה , כי ענישה גופנית פוגעת בזכויותיו של הילד ובכבודו . בנוסף , קובעת השופטת דורית בייניש כי "חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו " הוא "מקור חשוב " לאיסור על ענישה גופנית , שהרי החוק אומר : "אין פוגעים בחייו , בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם . " הגנה על זכויות האדם אינה עניין לסקרי דעת קהל , אלא עיקרון דמוקרטי ראשון במעלה שכל פסיקה המקדמת אותו ראויה לשבח . גורדון טוענת שקיימים שני הסברים אפשריים לשתיקת הציבור אל מול פסיקה הפולשת באופן כה בוטה אל תחום חיי הפרט ופוגעת באוטונומיה של ההורים וב " זכות לחנך את ילדיך על פי הבנתך . " שתיקה זו , היא אומרת , נובעת
|
|
|