|
|
Page:3
מכתבי ם בית המשפט העליון לעורכים , במאמרה "שופטים ללא גבולות" ( תכלת , 10 חורף התשס " א ( 2001 / תוקפת אוולין גורדון את פסיקתו של בית המשפט העליון האוסרת כל צורה של ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם . לכאורה עוסק המאמר בעניין מסוים זה ומעלה טענות כבדות משקל נגד כל אחד מן הטיעונים שעליהם ביסס בית המשפט את פסיקתו . אבל במבט על נראה כי הכותבת משתמשת בפסיקה זו רק על מנת להדגים את מגמת האקטיביזם השיפוטי . מטרתו האמיתית של המאמר היא להוכיח את הסכנה הטמונה בכך שבית המשפט העליון פוגע בעקרון הפרדת הרשויות על ידי כך שאינו מגביל את עצמו לתפקידו הראוי . קראתי את המאמר לא כמשפטנית אלא כמי שחוקרת את תחום האתיקה ועוסקת , בין השאר , בחלוקת הסמכויות הראויה בין ההורים למדינה בשאלות של חינוך ילדים . לפיכך , אין בכוונתי להיכנס לוויכוח הסוער בנושא האקטיביזם השיפוטי והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית . ברצוני להתמקד בטיעונים שמעלה גורדון נגד הפסיקה הספציפית הנוגעת לענישה גופנית , מנקודת מבט אתית . במילים פשוטות , ברצוני לטעון שבעניין זה פסיקתו של בית המשפט ראויה מבחינת תוכנה המהותי , גם אם צודקת גורדון בטענתה הכללית האומרת שאין מדובר במקרה זה בפרשנות של החוק הקיים ולכן מן הראוי שעניין זה יוסדר בידי המחוקק ולא בידי שלושה שופטים היושבים בדין . גורדון מונה שישה טיעונים שעליהם מתבססת הפסיקה ותוקפת אותם בזה אחר זה באופן מרשים . מבין השישה , שלושת הראשונים מתייחסים לשאלות הנוגעות ליחס המקובל כלפי ענישה גופנית של ילדים . כאן תוקפת גורדון את טענותיו של בית המשפט ומוכיחה כי ( א ) רוב הדמוקרטיות בעולם אינן אוסרות ענישה גופנית סבירה של ילדים בידי הוריהם ; ( ב ) דעת הקהל בארץ אינה תומכת ברעיון זה ; ( ג ) המומחים חלוקים בדעותיהם בשאלה האם ענישה כזו אכן מזיקה לילד . הניסיון לבחון את ערכה של הפסיקה באמצעות בדיקה אמפירית של נתונים , בין אם מדובר במשפט השוואתי , בניתוח סוציולוגי או בעובדות העולות מן המחקר המדעי , לוקה בחסר בעיני העוסק בתיאוריה מוסרית . שלושת הטיעונים שמעלה בית המשפט , ושאותם תוקפת גורדון , נוגעים למה שמכונה בספרות הפילוסופית "מוסר דסקריפ טיבי . " אין כאן עיסוק בשאלה המהותית " האם הנורמה של ענישה גופנית היא ראויה או פסולה מבחינה מוסרית " ?
|
|
|