|
|
Page:8
בזיכרונות ובחלומות או בתגובה לסמלים המסמנים את האירוע הטראומטי . חשוב מאוד לציין כי אחד הדפוסים של הקורבן הפוסט טראומטי , הוא הימנעות ממפגש עם מקומות , אנשים , זיכרונות וסמלים אשר עשויים להזכיר לו את האירוע . לפעמים מדובר באבדן עניין בכל מה שקשור לאירוע שהפך אותו לקורבן . הימנעות זו מלווה בצמצום רב באפקט : עולמו הרגשי של הקורבן מצטמצם ; קיימת גם רגישות יתר לגירויים , והסבילות לאפקט קטנה . לעומת כל אלה , אנשים בעלי סינדרום קורבני טוענים כי עברו או עוברים סבל רב , מפני שנגרם להם עוול . הם תובעים הכרה ופיצוי , מבטאים כעס וצורות של תוקפנות , ומבטאים בדרכים שונות את חווייתם ואת תביעתם מן הסביבה . איננו מטילים ספק בחוויית הסבל של אנשים אלה . כל התופעות הללו מצויות במינון קטן גם אצל כל אחד מאתנו . בדרך כלל הן אפקטיביות , ומצליחות להסב את תשומת לבם של האנשים היקרים לנו לתחושת העוול שלנו ולהביא לתיקונה ; בדרך כלל איננו משתמשים ביסוד זה של התנהגות דרך קבע . מטרתנו במאמר זה היא להצביע על מספר הבדלים בולטים בין עולמו של הקורבן הפוסט טראומטי , כפי שתיארנו אותו עתה , לבין הסינדרום הקורבני . ראשית , אצל אלה הסובלים מהסינדרום הקורבני לא קיימת הימנעות חברתית . יתר על כן , הם נותנים ביטוי בולט לסבל בחייהם , בהסבר מילולי ( דיווח על הסבל שהוא מנת חלקם , תרעומת על עוול ותלונות , ( ובהתנהגות המבטאת סבל ותחושת קיפוח . פעמים רבות ההתנהגות החברתית מושקעת מאוד , ומלווה לפעמים במוטיבציה להגיע ללבם של אנשים רבים ואף בביטויים של מנהיגות . אנשים בעלי סינדרום קורבני מבטאים לפעמים התנהגות אנרגטית ביותר הנובעת מכעס - באמצעות ביטויים של תוקפנות כלפי אחרים , לפעמים באופן מאורגן ומתוכנן המצביע על כוחות אגו פנויים . בולטת מאוד הצדקה עצמית בעלת גוון מוסרי : "גרמו לנו , " "זכותנו , " "מגיע לנו , " "מותר לנו . " לעתים קרובות לא נמצא אירוע מסוים שהפך את האדם לקורבן . כמו כן לא נמצא רגישות יתר ותגובה חריפה לזיכרונות , לחלומות ולסמלים . במקרים רבים יתברר לנו כי אדם זה אינו מחפש ריפוי אלא פיצוי : סוג גמול על סבלו . תגובתם של אנשים אלה לאמפתיה מצד הסביבה איננה צפויה מבחינה פסיכותרפויטית : אמפתיה איננה מחוללת רגיעה או טרנספורמציה ; היא גם אינה יוצרת העמקה של השיחה על אודות עולמו הפנימי של האדם . תחת זאת נראה שהיא משמשת הוכחה לצדקתו ומחזקת את תביעתו . מבחינה מסוימת הקורבניות קרובה למזוכיזם מוסרי . עם זאת אנו רואים את הקורבניות גם כנבדלת ממזוכיזם . ההתנהגות שאנו מכנים "מזוכיסטית" מאופיינת בכך שהיא מרכיב בקשר אינטימי , שניכר בו סבלו של הסובייקט והתפקיד שהוא ממלא יחד עם בן זוג מכאיב . בקורבניות , לעומת זאת , הדגש אינו על יחסים אינטימיים אלא על יחסי כוח . בקורבניות ישנו מרכיב כוחני , מבוטאת משאלה לכוח ולהשפעה על הזולת , ולפעמים גם משאלה מנהיגותית : השפעה על קבוצה . הרווח המשני הקורבני אינו מסתפק בהנאה מכאב אלא מעוניין בהכנעת הזולת , בקבלת חלקו ובבעלות עליו . בקורבניות קיים מרכיב סדיסטי ברור . גם החלוקה לסובל ולמכאיב אינה נשמרת בצורה של תפקידים טיפוסיים . הקורבני הוא גם סובל וגם מכאיב . ניתן לתאר את משאלתו כמאזו סדיסטית : כזו העוברת מן הסבל האישי לגרימת כאב לזולת . הקורבני עשוי להשתמש בסבל שלו להצדקה של גרימת סבל לזולת . בן זוגו ההולם של האדם הקורבני הוא אדם קורבני נוסף , וזאת למרות הסבל וסחיטת האנרגיה המתלווים ליחסים אלה .
|
צפנת, מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני
|