|
|
Page:9
מודרנית בפילוסופיה הקונטיננטלית . שניהם , כל אחד בדרכו ובמושגיו , ביקשו להדגיש כי משמעות המבע בשפה נקבעת לפי ההקשר החברתי והלשוני שבו הוא מבוטא , ואיננה עומדת לעצמה . רעיון זה בא לידי ביטוי בדיונו של ויטגנשטיין בשפה באמצעות המושג " משחק שפה" , ) language game ( ואילו בדיונו של פוקו באמצעות המושג " שיח" . ) discourse ( אמנם , לא מדובר במושגים זהים ויש הבדל ניכר בין הפילוסופיה של ויטגנשטיין לפילוסופיה של פוקו , אך שניהם מביאים לידי מסקנה עגומה מבחינה אנושית : השפה היא מערכת סגורה שאיננה מאפשרת לאדם לבטא את עצמו אלא משקפת את "משחק השפה" או את ה"שיח" שבו האדם מוצא את עצמו . פילוסופיה של הדיבור – נציג חשוב של הפילוסופיה של הדיבור הוא לוינס הצרפתי . לטענתו , משמעות הדיבור היא אתית ואיננה כפופה לתוכן של השפה . רוצה לומר , הניתוח של מבנה השפה שנעשה בפילוסופיה של השפה איננו יכול להסביר את המשמעות המיוחדת של הדיבור . לפי לוינס , בעל ההשקפה הדתית , הדיבור הוא ביטוי וסמל לאנושיות ( וכן לאלוהות . ( הוא יוצר קשר בין ישויות ששום גישור פיזי אינו יכול לחבר ביניהן . באמצעות קשר זה לוינס אף מגדיר את " האחר : " מי שאני קשוב אליו וחש חובה לתת לו מענה . יתר על כן , טוען לוינס , " האחר" הוא שחושף בפניי את אחריותי כלפיו , ומכאן את חירותי להשיב לו ומפתח נחוץ כיצד להשיב . המפגש עם " האחר" מגלה לי את קיומי כסובייקט – ישות בעלת חירות ואחריות . לוינס מכנה מפגש זה עם " האחר" מפגש של "פנים אל פנים , " ורואה בו נקודת מוצא לחיים אתיים – חיים של סובייקט . אם כן , התמקדות בשפה מביאה לידי מסקנה עגומה ביחס לדיבור : הדיבור איננו מבטא קשר של ממש בין בני אדם אלא משקף את הסיטואציה החברתית והמילולית שבה הם נתונים . לעומת זה , ההתמקדות בדיבור עצמו מובילה לראות בו פעילות ייחודית , שבאמצעותה נוצרת זיקה אתית בין בני אדם . לפי הבחנה זו , סוקרטס ופרויד הם פילוסופים של דיבור . סוקרטס סבר כי חיים ראויים הם אך ורק חיים המיוחדים לדיאלוג עם אנשים אחרים . פרויד כבר בראשית דרכו התעניין בכוחן הקסום של המילים לשמש גשר לעולמו הנפשי של האדם וכלי מרכזי לתרפיה פסיכולוגית . האדם – תופעת טבע או ישות רוחנית ? כדי להכיר בחשיבות של האתיקה ושל הדיבור יש לקבל את ההנחה שהאדם הוא יצור שחי בשני עולמות בו בזמן : עולם הטבע ועולם הרוח . עולם הטבע הוא עולמו של האדם ככל שמצבו הקיומי של האדם כפוף לכוחות הטבע ולחוקים ששולטים בטבע , ככל תופעת טבע אחרת . המדע האמפירי חוקר כך את האדם ומגיע להישגים רבים , הן בחקר הגוף הן בחקר הנפש . ואולם , כאשר הצלחה זו מביאה לידי צמצום דמותו של האדם לתופעת טבע בלבד נדמה , בעיקר למתבונן באדם מהזווית האתית , שיש בכך משום סילוף של דמות האדם ; האדם איננו רק תופעת טבע . עולם הרוח הוא עולמו של האדם ככל שהאדם שולט בעולמו . למרחב קיום זה שייכים מושגים כמו " תבונה , " " חירות" ו"יצירה . " יכולתו של האדם להתנשא מעל למציאות הטבעית מכונה " תרבות" ומשמשת עדות , בעבור המעוניינים בכך , למותר האדם מתופעות הטבע האחרות . ואולם , כאשר מפליגים בעמדה זו עד כדי דחיית הפן הטבעי של האדם , נדמה , לפחות למי שאיננו פוסל את הישגי המדע מכול וכול , שיש בכך משום סילוף ; האדם הוא גם תופעת טבע . הדיבור איננו יכול לשנות את חוקי הטבע אך הוא יסוד ראשון במעלה בעיצוב עולם הרוח של האדם . לכך , לדעתי , כיוונו סוקרטס ופרויד , כמו גם פילוסופים אחרים שעניינם הדיבור , כאשר
|
צפנת, מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני
|