|
|
Page:6
שהכירה ישראל בעשרים השנים האחרונות , מפח נפש שהוליד תחושה של ציניות עמוקה כלפי הפוליטיקה . המקרה הראשון היה זה של מנחם בגין בשנת , 1979 בהסכמי קמפ דייוויד . לא עצם ההסכם , ואפילו לא היקף הנסיגה , הם הנקודה החשובה לעניין זה , אלא העובדה שהמהפך המוחלט בהשקפה ובמדיניות של בגין נעשה כבדרך אגב , ללא השלכות פוליטיות של ממש . האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם השקפת ה " אף שעל , " ונבחר על בסיס השקפה זו לראשות הממשלה , מסר בבוקר בהיר אחד , בלי להניד עפעף וכאילו דבר לא קרה , את כל סיני למצרים , בלי שהותיר לישראל " אף שעל . " היה זה רעם ביום בהיר ולא התפתחות הדרגתית , התייסרות ארוכה , או ניסיון להעמיד את השינוי בהשקפה למבחן הבוחרים . בגין לא ביקש להתפטר , והציבור לא ביקש זאת ממנו . המלך עצמו הכריז על בגדיו החדשים , ולאחר רגע קצר של תדהמה , רוב רובה של מפלגתו ה " אידיאולוגית " של בגין קיבל את המצב כעובדה מוגמרת . הכוחות שמחו נגד ההתפרקות המוחלטת מהשקפת עולם ארוכת שנים היו שוליים בהשפעתם ובמספרם , ויתר הישראלים הפנימו את השיעור שלימד אותם האיש הפוליטי שהיה גם בעיני יריביו סמל של אידיאולוגיה ועקביות : אפשר להשליך ביום אחד את כל העיקרים והעקרונות , ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר . כארבע עשרה שנים מאוחר יותר חזר יצחק רבין , פחות או יותר , על אותו מהלך . האיש שזוהה עם היד הקשה כלפי הטרור ועם הסירוב העקבי להכיר באש " ף - האיש שבשם כל אלה התמודד בבחירות וזכה באמון הבוחר - השליך ביום אחד את כל הדברים האלה , כלאחר יד , לפח האשפה . גם כאן לא היה מהלך פומבי של הדרגתיות , הבוחרים לא נתבקשו להביע את דעתם על המהפך המוחלט במדיניות הממשלה , וכמו בגין גם רבין לא ראה צורך להתפטר מתפקידו . אין השאלה כאן אם הסכמי קמפ דייוויד ואוסלו היו מהלכים נבונים וצודקים אם לאו , אלא באיזה אופן משפיעים שינויי כיוון אדירים ופתאומיים כאלה על אמונו של הציבור בפוליטיקה . לאחר שמנהיגים אהובים כמו בגין ורבין מעלו באמון הפוליטי של הציבור שבטח בהם , כיצד אפשר להאמין ברעיון פוליטי כלשהו ? כיצד יוכל האזרח לתלות את תקוותיו לעתיד טוב יותר בדברי מנהיגיו ? איש אינו אוהב להרגיש טיפש ומרומה , וגם הציבור בישראל כך . לאחר שהוטעו פעמיים , רבים מאזרחי המדינה אינם ממהרים להסתכן שוב .
|
|