|
|
Page:11
וחד ממדית – גם בקרב אלה שמסכימים עם מסריו של הסיפור השליט , וגם בקרב אלה שמתנגדים להם . אבל הסיפור הציוני , כמו כל סיפור היסטורי טוב , מלווה בקולות שונים ומלא סתירות פנימיות , סתירות המתגלות לפעמים אפילו אצל אותו אדם עצמו . עדנה גורני מביאה לנו ספר אישי אמיץ , בניסיון ראשון מסוגו בארץ לחבר בין תחומים שנראים לכאורה כשונים בתכלית – ציונות , פמיניזם , פלסטינים , טבע – אבל בעצם קשורים זה לזה . בשפה שהיא לעתים פואטית , היא מראה לנו כיצד הדרך שבה ראתה “ הציונות” את הטבע , את הילידים , ואת הנשים ניזונה מאותן הנחות ערכיות . אפשר לטעות ולראות את הספר כעוד ניסיון לגלות את הצדדים השליליים בהיסטוריה הציונית . גורני אכן ביקורתית עד מאוד . אבל הספר אינו על ההיסטוריה הציונית , אלא על סיפור ציוני , סיפור אחד מתוך סיפורים מתחרים , אך סיפור שבמשך השנים הפך להיות “ , ”הסיפור ב”הא” הידיעה , אשר השתיק וממשיך להשתיק את הסיפורים החלופיים , וכך חוסם את האפשרות לבנות עתיד על בסיס אותם סיפורים מושתקים . בדומה לשאמה , גם גורני טוענת שיש בתרבותנו יותר מאשר סיפור אחד , ובחלקו הראשון של הספר היא עושה ניתוח של שני מסמכים , שונים מאוד זה מזה , המתארים את עמק החולה , אבל בעצם , הם משמשים כראי המשקף הנחות תרבותיות שונות ואף מתחרות . סיפור אחד היה כבר אז , בימי ייבוש החולה , בדרכו להיות “ ה”סיפור המרכזי , והסיפור האחר , שמבשר דרך אחרת להתייחסות לטבע ולאדם , נדחק לשוליים . עבודתה היא ניסיון לחשוף את ההנחות הבעייתיות של סיפור אחד , על מנת לערער על סמכותו , ולשקם סיפור חלופי , על מנת לאפשר לו להשמיע את קולו , לאפשר לו להשפיע . הדרך לבניית מציאות אחרת , כך היא גורסת , אינה לבטל את סיפור העבר , אלא להתנתק מהסיפור ההגמוני ולהתחבר לסיפורים אחרים לגיטימיים מתוך תרבותנו המשותפת , ובאמצעותם לפתח דיון הוגן יותר , צודק יותר , אנושי יותר . הפוטנציאל קיים , אך דורש מאיתנו להשתחרר מן הקסם והפשטות של הסיפור האחיד .
|
|