|
|
Page:4
לעולם : ברגע ההוא איבד את דרכונו אל החיים . כל ימיו זכר את אצבעותיו של הקצין ההוא כשהן זורות את קרעי הנייר אט אט אל תוך הסל . אחר כך , סיפר לי , נודע לו שזה היה אדולף אייכמן . כשעמד מולו בבית המשפט בירושלים חיפש את המבט שבעיניו - אך התמוטט לפני שמצאו . השתדלתי לא לשאול . הקשבתי . לרגעים היה דינור מתענה בביעותי זיכרונותיו , שטוף דמעות . חששתי שיאבד את הכרתו . אך לרגעים היה מארח מאיר פנים ואף מחייך , ובשנייה הבאה הוא שוב באושוויץ , שקוע בשתיקה ארוכה , רווית כאב , ופתאום שוב אתי , בחדר המגורים שלו , בתל אביב , מתבדח במעברים פתאומיים מפלנטה לפלנטה . זה היה גרוטסקי . אין לחשוף אותו , פן יישרף , הזהיר אותי , כמוהו כסרט צילום . אחר כך , לפתע , הסכים בכל זאת , לראשונה , להתיישב מול צלם . כתב היד שנתן לי היה מהמם : הוא קיפל בתוכו מסר הומניסטי ואזהרה זעקה , וקליידוסקופ של הזיות שנרקמו במוחו עשר שנים קודם לכן , כשאושפז אצל הפרופסור יאן באסטיאנס באוניברסיטת ליידן , הולנד . הפרופסור הזריק לו ל . ס . ד . באסטיאנס היה המנהל הרפואי של המרכז לנפגעי מלחמה בליירן והתמחה בטיפול בחולים שסבלו ממה שהוא כינה "תסמונת מחנות . "הריכוז ביסודו של דבר מדובר בהפרעות פוסט טראומטיות , הסביר לי הפרופסור . הן ידועות בצורה זו או אחרת מאז מלחמת העולם הראשונה . בצורה חריפה הופיעו אצל ניצולי מחנות הריכוז הנאציים . באסטיאנס חקר את שלבי ההסתגלות אל הטראומה . זו יכולה להימשך גם 30 או 40 שנה , עד סוף ימיו של הניצול . אך ההסתגלות אל מה שמקובל לראות כחיים נורמליים בחברה דורשת מאמץ גופני ונפשי גדול . באסטיאנס מצא כי אלה מניצולי המחנות שידעו לכאורה להסתגל , עשו שימוש יתר במנגנוני הגנה נפשיים . בתוך כך נטו להסתגר בתוך עצמם . "כמו בתוך מחנה ריכוז פנימי " , אמר הפרופסור . גדרות המחנה הזה הגנו עליהם . הם חששו לפתוח את שעריו , וכך היו מתייסרים ללא הרף וללא קץ בעינויי המחנה , שנים על שנים . קרובים , מכרים , ואף רופאים , נטו לא אחת לחשוב שניצול המחנה התגבר על מה שעבר עליו וכי שגרת חייו למראית עין שיקפה את מצבו האמיתי . זה היה נוח לכולם , לפעמים גם לניצול המחנה עצמו . לימים למר העולם הרפואי להכיר בעוברה שניצולי המחנות חיו למעשה על הרזרבות הנפשיות שלהם , ויש שכוחותיהם לא עמדו להם עד סוף ימיהם . קרה שהיו לוקים פתאום במחלה , נפשית או גופנית , קרה שהיו מאבדים את עצמם לרעת שנים רבות אחרי השואה , מבלי שמישהו מהסובבים אותם חש שכוחותיהם כלים . באסטיאנס השווה את התופעה הזו למכונית נוסעת : לכאורה נסיעתה תקינה - אך למעשה היא שורפת את המנוע . זהו שלב
|
מקסוול-מקמילן
|