|
|
Page:9
פתח דבר לאחר מותו של חנוך לוין , ב , 1999 צלצלו אלי רבים מידידי כדי לנחם אותי . חנוך לוין לא הכיר אותי , לא נפגשנו מעולם , ובכל זאת חשתי קרבה אינטימית אליו . זה יותר מעשור אני עוסקת ביצירתו הדרמטית במסגרת מחקר אקדמי ובהוראה . כשהתחלתי בחקר הדרמה שלו , ב , 1993 הופתעתי כשהתברר לי עד כמה מיעטו לעסוק בו וביצירתו . ספרים לא היו , והמאמרים בכתבי העת המקצועיים נספרו באצבעות יד אחת . עד אז התפרסמו בעיקר ביקורות בעיתונות היומית , על מחזות שהועלו על הבמה . באקדמיה , למרות חשיבותה , תפסה יצירתו מקום מוגבל . השינוי החל להתחולל באמצע שנות התשעים של המאה העשרים , והואץ לאחר מותו . מחלתו ומותו בטרם עת של מישיצירתו כולה היתה משא ומתן עם המוות עוררו מחדש את גלי ההתעניינות ביצירתו . להתעניינות גוברת זו , הן בקרב הציבור הרחב , הן בקרב החוקרים , היתוספו כמה גורמים , ובראש ובראשונה - הצטברות של אוסף יצירות ענקי , ששולש מאז סוף שנות השמונים , ופרסומו של קורפוס יצירותיו המלא : אחד עשר כרכים של מחזות , בהם ארבעה קבצים שראו אור לראשונה רק בשנת חייו האחרונה , ואשר המחזות שברובם עדיין לא הועלו על הבמה , וקובץ שיצא לאור רק לאחר מותו - החייל הרזה ואחרים . מלבד יצירתו הדרמטית כולל הקורפוס הענף שלו גם ספר שירים , חיי המתים , שני כרכים של פרוזה ושני כרכים של מערכונים ופזמונים , בהם אחרון , שגם הוא יצא לאור לאחר מותו . אלה הצליחו לערער את התפיסה האוטומטית והמתייגת שלוין הוא מחזאי בעל זוג משקפיים אחד בלבד שבעדם הוא מתבונן בעולם , מבקר חריף ובוטה של המציאות הישראלית שאינו בוחל בסגנון וולגרי ובעיסוק אובססיבי בחומרים נמוכים , בהם הפרשות הגוף האנושי . עתה נחשפו כביכול פנים חדשות ביצירתו : היא נגלתה במלוא פרישתה
|
מרכז הקשרים, אוניברסטת בן-גוריון בנגב
|