|
|
Page:11
מבוא ההווה בחברה הישראלית כה גועש ורב פעלולים , כל יום מביא עמו חדשות עזות המוחקות כהרף עין את החדשות המרעישות של אמש . תקשורת מקצועית וחובבנית כאחת מפיצה את החדשות במהירות הבזק בעשרות ערוצים לכל עבר . שאלת השאלות של ההיסטוריונים , האם יש מה ללמוד מן העבר כדי לנווט לטוב את ההווה , לחזות את הצפוי לנו בעתיד ולהתכונן לקראתו , נדחקת הצדה מפאת דחיפותן של החדשות . רק לעתים רחוקות עוצר מי מאתנו ורואה את הדמיון בין מה שקרה למה שקורה , מביט לרגע בחוקיות אפשרית , המסוגלת לתת פשר ומשמעות ליד המקרה . אינני גורסת כי העבר נקבע בזיכרוננו לעד . לזיכרונות האישיים או הקיבוציים , ואף לספרי ההיסטוריה , אין נוסחה אחת מקובעת ומקודשת של אירועי העבר . גם סיפור העבר משתנה , לעתים אף מן הקצה אל הקצה , בהתאם למה שקורה בהווה ולנקודת המבט של המתבונן , בהשפעתם של ידע חדש שנחשף , או של אמונות ודעות הצובעות את העובדות או את הזיכרונות בצבעים חדשים . ובכל זאת , אם דומה המתבונן בהווה לצופה בים סוער , ניתן לכאורה לדמות את חוקר העבר , בין שמדובר בעבר אישי או בעבר קיבוצי , למי שצופה באגם שלו , שאדוותיו קלות וקרקעיתו צלולה . האם תיתכן העברת ידע ותובנה בין האחד לאחר ? בימים אלה , שבהם מסתיימת כתיבת הספר 'ילדי כפר עציוך , סיפור שעניינו דור תש"ח , וראשיתו לפני הקמת המדינה , הגיע זה עתה לקצו פינוי חבל עזה וצפון השומרון , שכונה 'תהליך . 'ההינתקות לנגד עיני הצופים בתקשורת , בארץ ובעולם , נפרשו מאות תמונות הממחישות את הקשר העמוק בין אדם
|
|