|
|
Page:11
ולעתים בשירותם . בישיבות משותפות של גופים אלו הוחלט על צעדים שיסייעו להגביר את התמיכה במפלגות הערביות שהוקמו על ידי מפא"י כמו , למשל , הענקת רישיונות נשק ורישיונות תנועה למקורבי המפלגה ומצביעיה . הדבר נעשה בניגוד לכללי המנהל התקין ולעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים , ושמועות על כך רווחו במשך כל השנים : גם הקומוניסטים וגם "חרות" תקפו את מפא"י בשל כך , אך לא הצליחו להוכיח את טענותיהם . בספר זה מובאים - ככל הנראה לראשונה - ציטוטים חד משמעיים מהישיבות שבהן התקבלו החלטות אלו . מפלגות הלוויין של מפא"י היו ציר מרכזי של השליטה הפוליטית בערבים בישראל . מנהיגי מפלגות אלו היו , ברובם , אישים ששיתפו פעולה עם הישוב היהודי בתקופת המנדט ובמלחמת העצמאות שחתמה אותה , כמו סיף א דין זועבי או צאלח ח'ניפס . רובם היו בעלי מעמד פוליטי מקומי , מנהיגים אזוריים או עדתיים . לאחר קום המדינה , "שודרגו" ביוזמת מפא"י וגורמי הביטחון , לעמדת הנהגה כלל ארצית והפכו לחברי כנסת . בתמורה נתנו שירות חשוב : הם נמנעו מלהציג למוסדות המרינה דרישות על בסיס לאומי . יותר מכך : הם נתנו לגיטימציה לא רק לעצם קיומה של המדינה אלא גם לפעולותיה בשטח , כגון החלת הממשל הצבאי או הפקעת קרקעות . בנוסף , נוכחותם בכנסת והצבעתם לצד הממשלה בשאלות הנוגעות לערבים אזרחי ישראל איפשרה וסייעה למדינה לשמר ולקדם את דימויה - כלפי פנים וכלפי חוץ - כמדינה דמוקרטית הקשובה למיעוטים החיים בה . הם תיווכו בין האוכלוסייה הערבית לבין הממשלה , והצליחו לסייע לבני קהילותיהם בעניינים אישיים ובכך גם לשמר את כוחם במשך שלושת העשורים הראשונים של המדינה . לא רק המניפולציות של השלטונות סייעו להם להיבחר שוב ושוב לכנסת . הם ייצגו תפיסה , שאותה אימצו רבים ( אולי בלית ברירה ) שמוטב להתקרב לשלטונות מאשר להתעמת איתם . מבחינה זו הם היוו אלטרנטיבה
|
הוצאת עברית
|
|