|
|
Page:9
על שאלות אלו כפי שארבעת המחברים עצמם מתמודדים עמן . התכונה המבחינה של תיאוריה ביקורתית היא היותה עוסקת במשמעותו של רגע היסטורי נתון . במקום לשאול אם נכון לחשוב כך או אחרת , תמיד , באופן כללי , היא שואלת : מה משמעות העובדה שאנו חושבים כך ולא אחרת ברגע זה ? במה שונה ההווה , הזמן הנוכחי , ממה שקדם לו , ואיזו משימה פילוסופית נובעת משוני זה ? תכונה זו בולטת במיוחד בהרצאתו של יהודה שנהב . שנהב פותח את דבריו באפיון ההווה בתחושה של דחיפות היסטורית . הזמן הנוכחי מתחיל לאחר אוקטובר , 2000 פוסט אוסלו , והוא בבחינת הזמנה לחשוב מחדש על מושג הריבונות . אוקטובר 2000 משמעו , בעבור שנהב , קץ התהליך שמטרתו לכונן שתי מדינות לאום ריבוניות על ידי חזרה לגבולות , 1967 ותחילתה של עת חדשה שבה אנו מודים , כמי שכפאם השד , במחיקת הקו הירוק . מרגע שאנו מודים ב"אי הפיכות" של המחיקה ומפנים מבטנו אחורה , הרי גם העבר מצטייר לנו אחרת . במיוחד מושג הריבונות הווסטפלית , שעל פיו מתנהל הדיון הנוכחי , מתגלה בפיקציה לעומת הצורות הממשיות של ריבונות מחוררת ולוחמנית שאפיינו ועודן מאפיינות את השליטה על הפלסטינים משני צדדיו של הקו הירוק . גם חנן חבר מאפיין את ההווה בתחושה של דחיפות . הוא מתמקד ב"מצב , "הפוסט ציוני שלאורו מתברר הכישלון של הפרויקט הציוני ליצור חפיפה בין משטר האזרחות של מדינה דמוקרטית לבין התיאולוגיה של הלאום היהודי , ושמצריך לחשוב מחדש על מושגי האחריות ההיסטורית והזיכרון הקולקטיבי . אבחון דומה , אפיון כזה של ההווה , משוך כחוט של זעם ואכזבה בהרצאתו של עדי אופיר , ומהרצאה זו נובעת המשימה לחשוב מחדש על תנאי האפשרות של התיאוריה הביקורתית עצמה . מבחינתה של ליאורה בילסקי לא אוקטובר 2000 מגדיר את הזמן הנוכחי , אלא רגע מסוים בהתפתחות היחסים בין התיאוריה הביקורתית לבין המשפט , יחסים שידעו מעלות ומורדות לאורך שישים השנים האחרונות . ההווה מאופיין כרגע שבו אי אפשר עוד לראות במשפט מוסד ושיח המנוגד מעצם טבעו לתיאוריה הביקורתית - אולם גם לא בן ברית טבעי שלה . האסטרטגיה של היסטוריזציה רדיקלית היא מקור עוצמתה של התיאוריה הביקורתית . אין שיח היסטורי יותר מן התיאוריה הביקורתית , גם לא ההיסטוריה של ההיסטוריונים , מפני שבתיאוריה הביקורתית המושגים שבהם אנו משתמשים כדי לפרש את ההיסטוריה נתפסים בעצמם כמאורעות היסטוריים . אולם ההתעקשות למקם את המחשבה בתוך ההיסטוריה , להציג את הארעיות וה"מאורעיוה" של מה שנתפס כהכרחי ( ועל כך מיד בהמשך , ( היא גם חולשתה של התיאוריה הביקורתית . שכן נדמה שאין לה לתיאוריה
|
|