|
|
Page:10
ממך "לאהוב את , "המדינה ונשבעים על אהבתם למדינה . אהבתי את אדוני . אכן , חלק גדול מהמושגים והדימויים של הישראלי / ת הם מושגים שנבנו " / 'מלמעלה עניין זה חריף כאן יותר משהוא חריף כמקומות ארורים בעלי " תרבות שליטה , "מלמעלה שיש להם ותק גדול יותר , ולכן גם "תרבות של התנגדות" ממושכת יותר , ואולי גם תרבות עממית עשירה יותר . אנשים הובאו והושמו במקומם וקיבלו שם ומספר אישי , ועבר וכמובן עתיד ( תקומה . ( ועוד יותר מזה קיבלו , כמובן , חופש , כלומר עצמאות , כלומר אמונה גדולה בחירותם . בלי ספק . סופרים וקוראים אינם אוטונומיים . דווקא עניין זה חשוב לומר אחרי הדיבור על הרצון להתקדם לקראת חירות , כלומר להרחיב את המקום שאנחנו מוצבים בו , אל המקום שאולי פעם נתייצב בו . אבל האם מוזר כי אלו שעושים את השימוש הנרחב ביותר בדימויים הקיימים - אקדמיה , שלטון , צבא , ספרות מסורתית - אוהבים להלל ולשבח באופן חשוד מדי את האוטונומיות הקיימת , תמיד כבר נתונה ? מוטב לחשוד בליבראל השר שיר הלל , זה הרואה בחוויית הקניה בסופרמרקט את הדימוי המרכזי שלו . זהו הפחד מפני הריק , הבדוי , חסר השחר , ולפעמים גם חסר סיכוי : המקום שיש לטפס אליו כדי לחטט בחופש . אכן , יש חשד גדול מפני התיגר על המערכת של הדימויים , מפני הדיון בהם , מפני הפיכתם . הרוח הרעה של השנאה לרקונסטרוקציה , לתיאוריה הביקורתית , לניתוח השולל , הרוח הרעה הזאת חוגגת מראש הגגות . "זה היה סוג ההסבר שאהבה המאה השמונה עשרה : בדרך זו ניסתה הנאורות , לפחות באורח זמני , לסלק את צורות הזרות הגלויות ביחסים בין בני האדם , אותן צורות שאת מקורן לא יכלו לפענח" - כך ניבא מארקס ב"הקפיטאל" שלו את האיבה הגדולה שעתידה היתה לבוא לדקונסטרוקציה , לפסיכואנאליזה , לניטשה , למארקסיזם עצמו . האוטונומיה של הסופר / קורא היא הליכה או טיפוס , או חמיקה . השתדלתי כאן לפשט ולסבר את האוזן ונזהרתי ככל האפשר מפני שימוש בז'רגון מקצועי של ביקורת . מאידך גיסא , כבר אמרתי בראשית ההקדמה הזאת את מה שעכשיו אומר במפורש : חופש לא מקבלים , חופש לוקחים . אם יצירות ספרות עושות שימוש בקיים , בשלל הדימויים של הקיים , בייצוג מטעם העולם הקיים , גם בהן , כמו בפרסומות ובסדרה הטלוויזיונית המיכאנית , ובעיתון , גם בהן צריך להיאבק . הסופר אוטונומי רק אם הוא מנסה להיות אוטונומי וגם אז צריך לבוא המבקר ולהקשות על האוטונומיה הזאת . וגם אל המבקר צריך לבוא ולהקשות , הסופר , והקורא . אין סוף של ביקורת . של דימויים . של רצון להיות חופשי . רוב המאמרים בספר הזה עוסקים בפרוזה הישראלית , זו הריאליסטית . מאמר אחד עוסק בשירה . רובם נכתבו בזמן עבודתי על הרומאן טם , וזאכל מלכים , לפעמים בהפסקות שבין פרק לפרק , ולפעמים במקביל לכתיבת הרומאן . אינני איש אקדמיה ואני מניח שכמה מן , "אסוציאציות"ה כמה מן הדרכים שבחרתי כדי לטעון את מה שטענתי , אינן מקובלות בעולם האקדמי בישראל . ולוואי
|
יצחק לאור
|