|
|
Page:9
בצורת מצרך , כולל . "זהות" להתרוצץ , לזה אני מתכוון . הדיון בחירות העתידה לבוא מפריע בדרך כלל למי שחושב כי החירות כבר קיימת ו"המקום" שהמאבק על החירות מתרחש בו הוא ברומאן הבלשי , נניח . ובאותה הדרך של דרישה לקבל את החירות עלי אדמות , חירות מתגשמת , קיימת כבר , באותה הדרך הזיכרון הקולקטיבי תובע לעצמו את הזכות לבוא במקום הזיכרון הפרטי , משום שיש לו יתרון דומה ליתרון "הסדר" ביצירת דימויים : הוא רצוף , הוא בא מטעם מי שאנחנו נותנים בהם את מבטחנו מן הרגע הראשון , הוא מציע את עצמו במונחים מתקבלים על הדעת , יש לו לוגיקה , והסתברות , ואחדות , ובקיצור , הוא מגיע כיצירה ספרותית משובחת יותר ממה שיש לזיכרון המרוסק להציע : עמימות , חוסר בהירות , חוסר הסתברות , גמגום . והעיקר , הזיכרון הלאומי גם מציע לשבץ בתוכו את הזיכרון הפרטי וזהו יתרון נפלא . כי מה טוב מזה ? להעניק לזיכרון הפרטי "כלל להשתייך . "אליו כאן גם מצויה הספרות הגבוהה שלנו , המתעסקת הרבה בזיכרון הקולקטיבי . ולכן היא מתבוססת בריאליזם משום שהיא מבקשת שנזהה את "הקיים" עם מה שהיה בטרם הקיים , "אצל . "כולנו גם הזירה הקרויה ספרות גבוהה , זו הזירה שבה קוראים / כותבים ספרות יפה , גם שם יש יריבים לחופש ההוא , לזיכרון הפרטי הזה לרצות משהו שעוד לא היה , ומשום כך אנחנו מותקפים . "ריאליזם"ב כן , אני יודע , תמיד יובא טולסטוי או בלזאק כדוגמא לריאליזם נהדר . אבל אנחנו חיים בתקופה אחרת , שבה הריאליזם הוא זיהוי ה"קיים" ולכן אין בו אותו גילוי שצ'זאךה פאוזה דיבר עליו : "בעיר הגדולה גילה בלזאק מקור למסתוריות , וסקרנותו היא תמיד בכוננות . סקרנות היא המוזה שלו . לעולם אין הוא קומי , או טראגי ; הוא . "סקרן אבל במקום דיבור בגנות הריאליזם כתווית , כמשהו קטיגורי , הכולל בוודאי כבר טעויות , נאמר רק זאת : יש מי שכתב אותנו , כתב בשבילנו , חשב בשבילנו . אנחנו חיים בזמנים שבהם ספרות מן הסוג הזה של "המוכר הוא המענג" וה"בדיוק ככה זה היה" הוא ההזמנה להתענג על הקיים , ליהנות . "עצמנו"מ הבה נקרא לכך . "סדר" הסדר הזה מצפה מאיתנו ( סופרים / קוראים ) שנתעסק בספרות רק במקומות שאין הוא עצמו מופרע , שאין הוא עצמו נקרע , מופר , מסתבך בשקריו שלו , או מוטב באמיתותיו המתמוטטות בגלל כתיבה אחרת / קריאה אחרת . הפרטים תועים בחלל בלי אדון והם מכנים חופש את מה שמציע לכידות , אחדות , קולקטיב . אבל הרגש דועך , הדמיון , המאמץ לראות עולם אחר , לפרק עולם קיים , מתכסה בקטורת , או באדי סאונה ( או מה זה ההופך את הכול לעצל ולאה (? מנין באה הקהות , אותה קהות של השנאה לחדש - כמו השנאה לזר , ללא מוכר , לדורש מאמץ של התוודעות ? מהו אי הרצון להיפרד מן הסיכום הסופי של התרבות כמו שלמדנו אי אז לפני עשרים שנה באוניברסיטה ? אין שום תרבות בעולם שבה המלה "מדינה" ממלאת כל כך הרכה פעמים את מקומה ואת תפקידה של המלה "ארץ" בצורה "לא מדויקת" כל כך , וגם תובעים
|
יצחק לאור
|